מצח אהרן חלק א פג

אם יאמר שקול השופר הראשון בא על פורענות, השני ודאי על גאולה, דשניהם על פורעניות למה ד ולכן בהיל לגמרי, וזהו הטעם שאנו תוקעין תקיעות דמיושב להבעית השטן, משום דע"י תקיעות שתי פעמים בהיל ממש, דחד ודאי על הגאולה אתי, ועי"ז אין בכחו להשטין, ויה"ר שנזכה לביאת הגואל אכיה"ר: דרוש יא. (התעוררות לר"ה שאמרתי קודם תק"ש). על אלה אני בוכי' עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב (איכה א')

נצחון המלחמה יהיה בשני אופנים, א) אם יעשה הרג רב בצבא שונאו ויפיל מהם חללים חללים עד שישארו מתי מספר ולא יוכל לעמוד נגדו ובאופן הזה עוד לא ירך לבב הנרדף והסכנה לא תגדל כל כך, באשר יש מקום תקוה למלאות אנשי צבאו, כי במדינה נמצאים הרבה אנשים, אופן ב), אם יקח בשבי כל כלי מלחמתו חרבותיו וקשתותיו, ובאופן הזה כמעט אין מקום תקוה לעמוד נגד אויבו כי מה יוכל לעשות במלחמה בידים ריקנות, והצופה העומד במקום גבוה להביט על המערכה, מה מאוד קשה לפניו לבשר לאנשי צבאותיו, באם רואה שכל כלי המלחמה נלקחו בידי אויבם, באשר יודע כי ע"י הבשורה הרעה הזאת יחתו ויחרדו מאד. הנה רבותי! מה נורא ואיום הדבר כעת לפני, כאשר עליתי על הבימה שהוא מקום המערכה עם אויבנו המר הוא השטן, וראיתי אשר כל כלי מלחמתנו שנוכל להלחם עמו, נתונים תחת ידו, דהנה המשורר אמר (תהלים) כחצים ביד גבור כן בני הנעורים, ובני נעורינו הם הם כלי מלחמתנו, דאם עוסקים בתורה אז הבל פיהם ימית כל המקטריגים והמשטינים, ומה נורא מצבי כעת, אשר עליתי להלחם עמו, והתבוננתי על כלי מלחמתנו איה הם, וראיתי כי אין איש, ביהמ"ד ריקם מבנינו הצעירים, ואיה הם נמצאים השטן לקח אותם לרשותו, בכחו הגדול הסיתם לילך למקומות הרחוקים לעשות שם מה שלבם חפץ, וכמעט לעבור על כל גופי תורה, אוי מה היה לנו ובאיזה זכות נלחם כעת עם אויבנו, וחלילה חלילה שלא יגבר עלינו

וע"ז המלצתי הכתוב הנצב בפתח דברנו, עפ"י מה שהובא בס"מ בשם הזוהר, דאף שמצוה לבכות בר"ה ומי שאינו בוכה אז בידוע שאין נפשו מתוקנה, מ"מ על ענייני עוה"ז אסור לבכות שדומין ככלבים שצועקין הב לן חיי הב לן מזוני, ורק על העניינים הרוחניים כגון על גלות השכינה חורבן המקדש וכדומה ע"ז יבכה ויתחנן ביום הכסא, והנה בעת שיגיע היום הגדול והנורא, אז כל אדם יכין לו נד של דמעות וירצה מאוד לשפוך לבבו לפני אביו שבשמים, אמנם על מה יבכה, על ענינים הרוחניים לא יתעוררו רגשות לבו ע"ו, כי מרוב הצרות בגלות המר נאבד לנו חוש הרגש בענינים כאלו, ובאם יבכה על בקשת בני חיי מזוני, אף שעל דברים אלו היה יכול לבכות, כי אין לך אדם שאינו נצרך לזה בעוה"ר, אכן ע"ז אסור לבכות, בין כה וכה ילך יום הקדוש מאתנו בלי דמעות, כי על מה שהיה יכול לבכות אסור לבכות, ועל מה שמותר אין יכול לבכות, וע"ז בא המקונן לומר "על אלה אני בוכיה" פי' על צרות אלו שאומר לכם אוכל לבכות וגם מותר לבכות, באשר בזה "עיני עיני יורדה מים" פי' שני סוגי העינים עין הגשמית,. וגם עין הרוחנית יורדות מים, כי באבל הזה מעורב צרות עוה"ז ועוה"ב גם יחד, כי הטובה שאדם מקבל מבניו בעוה"ז, שהאב