מצח אהרן חלק א פא

כי ביצחק גו' ר"ל ע"י זכות יצחק, יזכה שיקרא לו זרע, דבלעדי זכות יצחק שיקריב עצמו כליל לד' א"א שתתקיים האומה, משום דטבע המזלות אינו מחייב להויות האומה, רק ע"י שיצחק יקריב עצמו לעולה ובזה נהיה כולנו כליל לה' ולא יהיה למערכת השמים שום חלק בנו, ובאופן זה יהיה הפירוש, כי ביצחק, ע"י זכות יצחק שיקריב עצמו לעולה, יקרא לך זרע, תזכה שיקרא לך זרע פי' שתתקיים האומה, ואה"נ דאבי האומה יהיה אחר, שיוליד אברהם בן אחר וממנו תשתלשל האומה, ולכן כאשר אמר הקב"ה לא"א שיקריב לעולה את יצחק בנו, מלבד שלא היה קשה כלל על שנוי דעתו, משום דבאמת אין בזה שום שנוי דעת וכמ"ש, אלא אדרבה עוד בא לידי ברור כעת בטעם הדבר, באיזה זכות יזכה לזה להיות למעלה מן המזל, שעד עתה היה לו זה בלא טעם, ועתה נתברר לו טעם הדבר, דע"י הקרבת יצחק לעולה. לא יהיה לשמשי ה' המה המזלות שום חלק באומה, אכן אח"כ כאשר נפגם הסכין ע"י דמעות המלאכים ולא היה יכול לשחטו, דאג מאוד ע"ז, דכיון שיצחק לא יוקרב לעולה, א"כ באיזה זכות תוכל האומה להתקיים, משו"ה בקש לחנקו, וכאשר יצא הבת קול שג"ז לא יעשה, רצה לכה"פ לעשות בו מום ולזוב דמו לפניו ית' שבזכות זה יהיה קיום האומה, וכאשר השיבוהו עוד הפעם מן השמים שלא יעשה לו מאומה, ובאשר אמונת א"א בד' היתה חזקה מאוד, אשר בלא זה א"א כלל לקיום האומה, נתעצב מאוד מה יעשה כעת, אף שיצחק בנו חביב לו מאוד, והי' שמח אם ישאר בחיים, בכ"ז באשר האמין בד' שקיום האומה תלוי בזה, א"כ מה תועלת יהיה אם ישאר יצחק בחיים סוף סוף שיהיו ח"ו זרעו כלה באשר אין שום זכות במה להנצל, ולכן נתעצב מאוד עד שלא רצה ממש לזוז ולילך מהר המוריה, ולא התאפק מלבוא בקובלנא וטענה לפניו ית', כי מקודם אמרת, "כי ביצחק יקרא לך זרע" והייתי סבור הכונה שהוא יהיה אבי האומה, ואף שהיה לי הדבר בלא טעם באיזה זכות אהיה למעלה מן המזל, ואח"כ "אמרת להעלותו לעולה" הבנתי מזה טעם הקיום, וגם כוונת כי ביצחק שהוא ע"י זכות יצחק ועתה תאמר "אל תשלח ידך" א"כ עדיין הקושיא באיזה זכות תתקיים האומה, ומתורץ היטב כוונת המד', שאברהם טען דווקא בעת שאמר לו אל תשלח ידך

ובאשר ראה הקב"ה גודל אמונת אברהם, עד שיבקש מאוד לשחוט בנו יחידו החביב לו, בעבור שאמר לו אשר בזה תלוי קיום האומה, והאמין בזה אמונה שלימה עד שלא חס על חיי בנו, ובאשר באמת רחמנא לבא בעי, ואינו רוצה כ"א שיהיה לבבו שלם עם ד', לכן הראה לו האיל פי' שיקריב האיל לעולה תחת יצחק בנו, ויהי' נחשב ממש כאילו הקריב לבנו, באשר עמד בנסיונו ורצה להקריב גם לבנו, וכמו שבענין הקרבנות נחשב הקרבת הקרבן כאילו האדם הקריב חלבו ודמו, והקרבן הוא תמורת האדם כמו שהאריכו בזה המבארים, אכן א"א לא נתרצה גם לזה, דהוא רצה ביותר לקיים מסירת נפש בפועל, ולא ע"י הקרבן, שזה רק מסירת נפש בכח ולא בפועל, ובאשר ראה הקב"ה שא"א ירצה דווקא לקיים מס"נ בפועל, וגם זה רצה שיצחק יומת וכדאיתא במדרש, עשו הקב"ה פשרה בזה, דיצחק ישאר בחיים רק שדורות הבאים אחריו יסבלו צרות הריגות ושמדות בשביל שם ישראל וימסרו עצמם ליהרג על קדושה שמו ית', וא"כ יהיו המה העולה, שהמה יקריבו עצמם כליל לד' בשביל קדושת שמו, וע"י זכותם תתקיים האומה, וזמ"ש "אחר" פי' אחר שראה הקב"ה שאברהם רוצה לקיים מס"נ בפועל, הראהו שהאיל "נאחז בסבך בקרניו" ניטש מחורש זה לחורש זה, ורמז לו בזה, שכך יהיו בניו נאחזים בצרות ונסבכים בעניות והולכים מגלות לגלות וכנ"ל בשם המדרש

ובכדי שלא יחשוש אותו צדיק, כי פן ואולי הגזרות והשמדות שיסבלו בניו לא יהיה זה בשביל קדושת השם, ובשביל התורה, רק מחמת עונש המגיע להם בעד עונותיהם, וא"כ אין בזה קדושת השם, לזה רמז לו שהאיל נאחז "בקרניו", דהנה באמת נבראו הקרנים להגן ולהציל אותו המזיקים