מצח אהרן חלק א עט

כמ"ש וה' אלקים בשופר יתקע וכו', והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ופרקי דר"א פ' ל"א)

הנה בענין נסיון העקידה, לבד שכל הראשונים וכל האחרונים נתקשו בזה להבין הנסיון שהי' בזה, וכי איזה איש לא ישמע בקול ה' המצוהו לשחוט בנו, יש לי עוד איזה דקדוקים: א) מ"ש וירא והנה איל "אחר" מלת אחר אינו מובן, דאטו ראה מקודם איזה איל, וזה היה האיל השני, דאז הי' שייך לכתוב עליו שהוא איל אחר, ב) מ"ש נאחז בסבך בקרניו, ובמד"ר על מקומו ראה את האיל ניטש מחורש זה, ונסבך בחורש זה, אמר הקב"ה לא"א כך יהיו בניך נסבכים בצרות ובעניות הולכים מגלות לגלות ממדי ליון, ומיון לבבל, ומבבל לאדום, ע"כ, ומאוד יפלא, בעת כזאת אשר אברהם מצדו הראה נסיון גדול ונורא, ירמז לו הקב"ה שעוד עתידין בניו לסבול צרות איומות? האם זהו שכר הנסיון ואדרבה הי' לו לנחמו לכה"פ בדברי תנחומין

ואמנם כונת הנסיון נראה בפשוטו, דהנה כבר הושם למשל בפי העולם, דכ"ז שתנוקות של בית רבן יושבים אצל רבן בשעות הקבועות ללמוד, ואף שכולם ילמדו בשקידה, לא נוכל עוד להכיר מי הוא השקדן האמיתי, כי כ"א מוכרח ללמוד מפני שאימת רבן עליהם, ורק אם הגיע עת החפש אשר הרב יניחם לחפשי, אז נוכל להבחין מי מהם שקדן אמיתי, כי התינוק שאינו שקדן אמיתי רק ילמוד מפני אימת רבו, תיכף כאשר יניחו רבו לצאת חפשי ינוס בזה הרגע מן החדר ולא יתמהמה אף רגע, ואמנם התינוק שמסרב לצאת ומבקש ללמוד עוד, ניכר שהוא שקדן אמיתי, והבחינה הזאת ממש היה אצל אברהם אבינו, דאה"נ אשר מזה שרצה לשחוט את בנו שע"ז הצווי בא מאתו ית', לא ניכר מזה שום נסיון ואהבת ה', ואדם אחר הי' ג"כ עושה כזה מחמת יראת הקב"ה, רק עיקר גודל הנסיון מאהבתו הגדולה לד' היה ניכר אח"כ, כאשר קרא לו ה' מן השמים שלא ישלח ידו אל הנער, ואילו לא עשה זה רק מיראה, מהראוי שתיכף יברח ממקום המערכה ויסלק לבנו מע"ג המזבח, אכן הוא לא עשה כן, רק בקש מאתו ית' בתחנונים שירשהו לשחטו, וכאשר יצאו ג' דמעות ממלאכי השרת ונפגם עי"ז הסכין, בקש שירשהו לחנקו, יצאה בת קול "אל תשלח ידך". א"ל א"כ אעשה בו מום ואוציא ממנו טפת דם יצא ב"ק ואמרה אל תעש לו מאומה כמבואר במד"ר במקומו, הרי דאף לאחר שצוה הקב"ה שלא לשחטו, בקש אברהם בתחנונים להרשות לו לכה"פ לחנקו או לעשות בו מאומה, מזה ניכר בעליל כי מאהבה גמורה עשה זאת, ולא מיראת צווי המקום, וכן מצינו במד"ר שם, דכאשר אמר לו הקב"ה אל תשלח ידך, אמר אברהם מקודם אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע ואח"כ והעלהו לעולה ועכשיו חזרת ואמרת אל תשלח ידך אל הנער אתמהה, ע"כ, ואף שהמד' מצד עצמו תמוה, דכיון שלאברהם היה קשה שנוי דעתו חלילה א"כ תיכף כאשר אמר לו הקב"ה להעלותו לעולה היה לו להקשות ולשאול ממנו, הן מעיקרא אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, ואח"כ והעלהו לעולה, דזה הוא עיקר שנוי הדעת, דמה שאמר אח"כ אל תשלח ידך מוסכם הוא למה שאמר בתחלה כי ביצחק יקרא לך זרע, ועקר שנוי דעת הוא מה שאמר לו להעלותו לעולה, א"כ תיכף הי' לו להקשות זה, ולמה המתין עד שאמר לו אל תשלח ידך? ויבואר זה בדברנו אח"כ, אמנם מזה נראה כמה גדלה אהבת המקום בלב אברהם, דכאשר צוהו הקב"ה להעלותו לעולה, אף שהי' נראה לעין כעין שנוי דעת חלילה, לא טען מאומה, ובלב נפש הי' זריז לילך ולהקריבו לעולה, וכאשר אמר לו "אל תשלח ידך" לא ברח ממקום המערכה, ובא עוד בטענה וסירב בזה הרבה ואין מופת גדול מזה, שלא מחמת יראה עשה זה רק מאהבה אמיתית, ולא אבין גודל הרעש שהרעישו כולם להבין הנסיון, ולדברנו בפשוטו ניחא

ועדיין יש להבין מה היתה באמת כוונת