מצח אהרן חלק א עז

מעמידים אמותיהן מבחוץ והן מבפנים וגועות ויוצאות לקראת אמן וליפקינהו אינהו יעבור כתיב ולא שיעבירוהו, ע"כ, ולא לחנם הקפידו לעשרם דוקא באופן כזה, והטעם לזה, דעי"ז שהכל רואים אשר הכבשים הקטנים צועקין וגועין בקול איום בעת שנלקחה אמן מעליהם, ואף שטוב מאוד לכבשים הקטנים לשבת בדיר למחסה ולמסתור מקור וחום מטר וברד, בכ"ז בעת שתלקח אמם מהם ירוצו לקראת אמם, ואז בעינינו נראה ונתבונן בשכלנו מצב הקטנים, שא"א להם לחיות אפי' שעה אחת בלא אמן, עד שמרוצים הם אף לצאת מן הדיר אחרי אמן, ואז הכל יהיו מודים כי טוב יותר גם להקטנים כי אחד מהם יצא עשירי והוא יפטור בזה חוב המיתה המוטל על אמו ואחיותיו הנשארים, כי באם תשחט האם, אז מלבד שהיא תאבד מן העולם, גם הכבשים הקטנים הנשארים בחיים חשובים כמתים וטוב להם המות מחיים כאלו, כי מי יאכילם ומי ישקם, ואם ישחט הקטן, טוב לו וטוב לכלמו, הוא לא יסבול יסורין, ועי"ז ינצלו עוד כמה נפשות. וכן הוא ממש במשפט העליון, באמת העוללים לא יקראון כלל לדין, רק מעמידין לדין אבותיהן ואמותיהן, ואע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי שאבותיהם יעמדו כעת על ספסל הנאשמים, אז הקטנים בעצמן ירוצו לקראת אבותיהן ויתחילו לצעוק הוי אבי! על מי נטשתם צעירי הצאן מי יפרנסנו ומי יגן בעדנו, וכיון שהב"ד ש"מ ישמעו קול הצאן, בנים, הקטנים שיצעקו מרה בעת שרוצים ליקח אבותיהן מעליהם, ושא"א להם לחיות בלעדם כי טוב להם המות יותר מחיי יתום ויתומה בלי אב ואם, אז גם הם יודו ויסכימו לזה כי טוב יותר לכלמו להמית בן אחד ועי"ז ינצלו מן המיתה אבותיו עם הבנים הנשארים, משא"כ אם ימות האב או האם, מלבד שהמה יאבדו מן העולם, גם היתומים הקטנים נחשבים כמתים, וטוב להם מות מחיים, וזה מה שדייקו חז"ל במתק לשונם "כבני" אימרנא כלומר ככבשים הקטנים המכונים בשם "בני" דאידי ואידי חד טעמא הוא

והנה לתי' הזה ראשון ראשון נשכר, ואמנם רב יהודה א"ש בא גם הוא לתרץ הקושי' הראשונה באופן אחר ולדידי' יבא להיפך כי אחרון אחרון נשכר, וזהו מ"ש כחיילות של ב"ד, כי מנמוסי המלוכה אשר בעת מלחמה תתן פקודה לכל חיילותיה המפוזרים במקומות מושבותיהם שכולם יקבצון למקום אחד ויהיו מוכנים לעת הצורך ואמנם למקום המערכה לא תשלח כולם בפעם אחת, מקודם תשלח פאלק אחד ואחריו שני, וכו', ובתוך זה כאשר הסכסוכים יתפשרו ותשקוט המלחמה, אז הפאלקין הנשארים ישולחון בחזרה לביתם בשלום, באשר לא יוצרכו עוד לילך למלחמה, נמצא לפי"ז אשר הפאלקין הראשונים שהיו במקום המערכה היו בסכנה כ"א מהם, וגם הרבה מהם נהרגו, אכן הפאלקין הנותרים באחרונה כאשר באו כן הלכו, רק שקצת מורא היה להם פן יקראון גם הם למערכה, וכן הוא ג"כ במשפט העליון, כי המפרשים ז"ל כתבו בכוונת הפייטן כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה ומי ימות אשר בהשקפה ראשונה מכפיל הדברים ללא צורך, ועוד מקודם אמר בכלל, כמה יעברון וכמה יבראון, ואח"כ בלשון יחיד מי יחיה ומי ימות ולא אמר כמה יחיו וכמה ימותו, ופירשו כי הם שני דברים נפרדים, מתחילה ישפט העולם בכללו כמה פראצענט ימותו בזאת השנה והנותר ישארו לחיים, ואח"כ ישפט כל אחד ואחד בפני עצמו, אם הוא יהיה מן הפראצענטין הנקצבים למיתה, או מן הנותרים לחיים, ולפי"ז מי שנשפט תחילה קודם שנגמר הפראצענט הנקצב למיתה, הוא בסכנה גדולה פן חלילה עליו יעבור הכום והוא ילכד במצודה, אכן אח"כ כאשר יודיע הקב"ה כי כבר נגמר הפראצענט והסך הנקצב כבר נדונו למיתה, אז ממילא הנשארים יוכלו להיות בטוחים שלא ידונו שוב למיתה, יהיה מי שיהיה, הן צדיק הן רשע, באשר א"א עוד לשפוט למיתה, ולזה שפיר הוצרכו שני ההפכים להיות בנושא אחד, כי באמת לפני הקב"ה בעצמו כולם נסקרין בסקירה אחת מי יחיה ומי ימות, לפי הטעמים הכמוסים אצלו, ורק בכדי שיסכימו גם הב"ד