מצח אהרן חלק א עו

עוד הפעם לעשירי, כמו כן הוא במשפט העליון, מי שישפט בראשונה בעת שלא גדל עדיין החרון אף הוא נשכר, וגם על החמורות יצא זכאי, ומי שישפט אח"כ בעת החרון אף הוא יתפס במצודה וישפכו חמתם להענישו אף על עונות קלות, ומכיון שאחד נתפס וחמתם שככה, אז מחדש ראשון ראשון נשכר עד שיגדל החרון אף עוד הפעם, והטעם שמעבירין אותם אחד אחד לפני הב"ד ש"מ הוא ג"כ כמו במעשר, כי באמת יש להבין מה שהקפידה תורה במעשר בהמה להעביר תחת השבט אחד אחד והעשירי יהיה קודש, ולא נתנה רשות לבעה"ב שיברור חלק עשירי מכל הצאן שיהיה זה למעשר, וכמו שמעשרין כל התבואות. י"ל דאם הרשות היתה נתונה לבעה"ב ליקח חלק עשירי אז היה בוחר הכבשים הגרועים ביותר כגון הכחושות והזקנות אשר אינם ראויים עוד לעצמו, אותם היה בוחר למעשר, והיה בזיון לגבוה, ומשו"ה לא ניתן רשות לבעה"ב לברור כמו שירצה, ורק היוצא בעשירי הוא יהיה קדש הן טוב הן רע, וכמו שבבני אימרנא, בלאו העצה דמעביר אחד אחד, היה בורר הבעה"ב הגרוע ביותר, כן נמי במשפט העליון, אלמלא העצה דמעביר אחד אחד, רק היה מניח כלל העולם לפני הב"ד ש"מ והיה מצווה אותם לשפוט למיתה כפי המשפט, וודאי שהיו בוחרים למיתה רק הפחותים שבעם, מי שהוא מרובה בעבירות יותר מחבירו, או שהוא כבר זקן ונס לחה אשר לא יצלח עוד לישוב העולם, ולכן יעבירם אחד אחד, ועל כל אחד בפני עצמו מוכרחים הב"ד ש"מ לגמור הדין, באשר לא ידעון עוד מה נעשה עם האחרים, ועי"ז יוציא הקב"ה הדין כרצונו, להמית הצדיק ולהחיות הרשע וכמ"ש דלמי שירצה להחיות, יקראהו לדין בתחילה, ולמי שירצה להמית יקראהו בעת גודל החרון אף, ואז גם הב"ד ש"מ יחרצו משפט מות גם בעד עבירות קלות, ולפי"ז שניהם אמת, דלפני ב"ד ש"מ יעבירם אחד אחד כבני אימרנא, ולפלרו ית' כולם נסקרין בסקירה אחת למי לקרוא בתחילה ולמי בסוף וכנ"ל

אכן במה שאמרו כבני אימרנא, אשר מלת "כבני" מיותר, והול"ל "כאימרנא" גם בזה כוונו כונה עמוקה, כי באמת גם תשובה שלנו אינה מספקת עדיין כל צרכה, דהתינח באנשים גדולים אשר המה בני עונשים בב"ד ש"מ ומחויבים לתת דין וחשבון על מעשיהם, אז יוכל הקב"ה לעשות עצה הזאת למי שירצה להחיות, לקרוא ראשון, ולמי שירצה להמית לקרוא בסוף, אבל מה נענה על אותן צעירי הצאן עוללים ויונקי שדים שהמה אינם עדיין בני עונשין ולא יוכל כלל לקרוא אותם ביום הכסא לתת חשבון על מעשיהם, א"כ אפוא עדיין ישאל השואל בראותו שגם כמה עוללים נאספו מנו, איך יסכימו הב"ד ש"מ מצד הדין להמיתם, אף שנפשות נקיים המה ואין עול וחמס בכפיהם, ואפי' אם נימא שהקב"ה מראה לפני הב"ד ש"מ את שטר הערבות, אשר הקטנים ערבים המה בעד מעשי אבותיהם וכמ"ש (שה"ש רבה) ע"פ משכני אחריך יעו"ש, ולזה יש מקום לחייבם מה"ד בעד הערבות, מ"מ יקשה לנו, נהי דמן הדין יש מקום לחייבם, אבל הלא דרכיו דרכי נעם, וכל נתיבותיו חסד ורחמים, ואיה החסד והרחמים להמית הקטנים בעוד שלא חזו שמש ולא נהנו כלל עדיין מן העולם א ומצד החמלה ראוי היה להרחיב להם זמן הפרעון בכדי שיוכלו קצת ליהנות מן העוה"ז. והנה קושיא כזאת ממש יפול גם בעת שמעשרים הצאן, שגם כבשים הקטנים שנולדו זה לא כבר יוצאים לדיר להתעשר ולפטור החוב האלהי שמוטל עליהם, ובאם אחד מן הקטנים יוצא בעשירי אז יהיה הוא קדש לד', ויוצא לשחיטה ויאבד זכרו מן העולם, וגם בכאן מי ששכלו קצר יוכל להתפלא, איה אפוא הטעם להמית הקטנים והיונקים, וכי מה היה איכפת לקוב"ה אם רק הגדולים יעברון תחת השבט, והקטנים שנולדו בסוף השנה הזאת יפטרו חובתם לשנה האחרת או לשתי שנים בכדי שיוכלו ליהנות קצת מן העולם שנבראו בה, אמנם באו וראו דרכי ה' שלא דרכינו דרכיו ומה שנדמה אצלנו לאכזריות הוא רק מחמת שאנחנו קצר הראות, ובאמת זהו גופא רחמנות גדולה שאין למעלה, כי (במס' בכורות נ"ח) אמרו כיצד מעשרן