מצח אהרן חלק א עג

ימליץ הכתוב, שוא לכם "משכימי קום", פי' טרם יכנס הרב "מאחרי שבת", עד שיצא הרב "אוכלי לחם העצבים", אינכם שמים על לבכם, אשר רק לחם עצבים יאכלו, ואין כדאי לקנאות בהם ושוא לכם לחשוב שלא יגיע לכם עון, כי האלקים ישפוט על כל נעלם. ובכדי להרחיב הבאור מאופן חיובנו לשמוע בקול רבנן ותלמידיהון נבאר המשנה (אבות פ"ב) והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, וידוע קושית המפרשים, דכיון שא"י מתן שכרן לא יוכל ג"כ לידע איזו קלה ואיזו חמורה. אכן ע"ד החדוד נראה ליישב, דהמפרשים הקשו לשיטת הרמב"ם ז"ל דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אין החיוב חל עליו כלל, ואם יקבל אדם על עצמו בקאג"ס לעשות כפי אשר יאמר חבירו לא יחול עליו חוב הקנין כלל כיון דבעת קבלתו לא ידע מה שיאמר לו פלוני והוי דבר שא"ק. וא"כ ישראל שקבלו על עצמם את התורה שאין לה סוף ותכלית ואין לך דבר שאינו קצוב יותר מזה האיך חל עליהם הקנין והחיוב? ומה שנ"ל ליישב עפ"י המרדכי בפ' יש נוחלין, הובא ברמ"א (חו"מ סי' ר"ט) דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ אם רוצה לקנות מקנה ג"כ וכגון ראובן ושמעון שעשו קנין ביניהם, שכל מי שיקבל המתנה מיהודה יהיה לשותפות חל הקנין אע"ג דהוי דשלב"ל וכתב בסמ"ע הטעם דאגב דרוצה לקנות מקנה ג"כ, באור הדבר כיון שהדבר שרוצה לקנות מחבירו הוא ג"כ דשלב"ל, ובאם הוא לא גמר ומקני לחבירו את הדשב"ל שלו, לא יוכל לקנות ג"כ את החפץ של חבירו, כי גם של חבירו הוא דשלב"ל, ולכן אגב דרוצה לקנות דשלב"ל של חבירו, גמר ומקני לו את הדשלב"ל שלו, ומשו"ה חל הקנין שפיר. והנה כל הדברים שאין קנין מועיל בהם כגון דשלב"ל, ודבר שאינו קצוב, ודבר שאינו ברשותו, כלם טעם אחד להן, דמשו"ה לא חל בהם הקנין משום דלא גמר ומקני, וכיון דחזינן לדעת המרדכי, אשר בדשלב"ל היכא דבעי לקנות מחבירו דשלב"ל, מקני לו ג"כ את הדשלב"ל שלו, נוכל לומר דגם בדבר שאינו קצוב הדין כן, דהיכא דהתחייבות חבירו כנגדו הוא ג"כ דבר שא"ק מהני הקנין, דאגב דרוצה לקנות דבר שא"ק של חבירו מקני לו ג"כ דבר שא"ק שלו ובזה אזדא קושית המפרשים, דנהי דהתחייבות על התורה הוי וודאי דבר שא"ק מ"מ השכר שאנו מקווים להשיג עבורה הוא ג"כ דבר שא"ק, דהרי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצות, ולכן אגב דרוצה לקנות השכר מקני ג"כ

אלא דלכאורה קשה על עיקר הדבר שאנו חושבים ההתחייבות של התורה לדבר שאינו קצוב דהא באמת יש לה קצבה, רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ואסור להוסיף עליהן, אכן באמת ג"ז ל"ק דמצוה אחת יש בתוה"ק, והוא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, וכתב הרמב"ם ז"ל שמכאן אזהרה מן התורה לשמוע לב"ד שבכל דור, ובשביל ל"ת הזאת הוי כל התורה דבר שאינו קצוב, דהא שום אדם לא ידע מראש המצות דרבנן כמה יהיו, וכי מי יוכל לידע את הסייגים והגדרים והחומרות והתקנות שיטילו ויתקנו הב"ד שבכל דור, אבל המצות דאורייתא הוא באמת דבר קצוב, והנה זה פשוט בטעמא, כי מצוה דרבנן נקראת "קלה" נגד מצוה דאורייתא ממש, וכמ"ש ספק דאורייתא לחומרא, ודרבנן לקולא, וע"ז בא רבינו הקדוש להזהיר אותנו ואמר "הוי זהיר במצוה קלה", שתהי' זהיר לקיים ולשמוע כל מצות דרבנן וכל אשר יצוו אותך הב"ד שבכל דור אשר מצות כאלו נקראות "קלות" בכ"ז תהא זהיר לקיימם "כבחמורות" פי' כמצות דאורייתא ממש הנקראות חמורות, ולא תטעה לומר דמצות דאורייתא מחויב אנכי לעשות באשר המה קצובים וחל עליהם הקנין וההתחייבות, אבל על המצות דרבנן אינו חל כלל הקנין, משום דדבר שא"ק הוא, לא תטעה כן, דהא אין אתה יודע מתן שכרן של מצות, וא"כ גם השכר שאתה מקוה להשיג עבור המצות גם הוא דבר שא"ק ושפיר חלה ההתחייבות מטעם אגב דרוצה לקנות מקני ג"כ ושפיר חל החיוב לשמוע גם לב"ד שבכל דור, א"כ איפוא מה נענה ליום פקודה על השאלה