מצח אהרן חלק א עב

בזוי, וכל אחד יחלוק עליו ויסתור דבריו, ועוד עי"ז לא יהיו דבריו נשמעים ולא יהי' שום בושה מפניו, כן עי"ז יושפל ערך הגוי כולו גם נגד כל העמים ולכן אף שלהת"ח בעצמו דבר מסוכן הוא ולא ניחא לשום ת"ח לקבל מתנה כזו, מ"מ חייבהו ה' שמחויב הוא לשתות הארס הזה, ולקבל הכבוד והכל לטובת האומה, זה הענין הוא אצל כל הת"ח, ובשגם למשה רבינו ע"ה אשר התורה העידה עליו שהיה ענו מכל האדם, וודאי הדבר שכל הכבוד הי' נחשב בעיניו לארס ממש ורק הי' מוכרח להתנהג בנשיאות בשביל טובת האומה שייראו מפניו וישמעו בקול תוכחתו, ושעי"ז תהי' תפארתם נגד כל הגוים אשר סביבותם, ומעתה נקח לדוגמא, פעם העלילו עלילה על ישראל וע"י שלא נודע מי עשה הנבלה הגדולה יצא הקצף על כל הגוי כולו, ואחת דתם לאבדם ולכלותם מן העולם, ונמצא איש אחד שמסר נפשו לעשות כעין פפוס ולוליינוס, ובא לפני המלך ואמר שהוא האיש עושה הנבלה, ויצא פסק דינו להשקותו סם המות, כאשר הגיע הזמן המוגבל להשקותו עשו בימה מיוחדת באמצע הרחוב אשר שם נקבצו קהל גדול, והעלוהו לבימה והכינו לפניו שלחן ערוך בממתקים ויינות טובים, ובתוך הממתקים היה מהול הסם הממית, ובאשר למראית העין נראה כממתקים טובים ויפים, נמצאו עי"ז בתוך המון האנשים אשר נתקנאו באיש הזה שיאכילוהו ממתקים כאלו, וע"י גודל קנאתם התחילו לריב עמו ולומר לו, הלא גם אנחנו אנשים כמוך, ומדוע יותן לך מגדנות ולא לנו ואחד מאוהביו שידע טיב הממתקים א"ל אנכי חשבתי כי כולם יזכרוך לטוב ע"י שמסרת נפשך עבורם, ואמנם כעת אשר לא לבד שיודוך ע"ז, עוד יתקנאו בך ויחרפוך, אין עצה אחרת לפניך, רק שתמחול להם הממתקים, ותניח לפניהם שיאכלו הם, ותספר כל המעשה לפני השופטים, וכן הי' אצל מרע"ה, כל הכבוד אשר חלק לו ה', היה נחשב בעיניו ממש לסם המות, רק שהי' מוכרח ליקח הסם לטובת האומה, ובאשר הסם הזה תאוה הוא לעינים נמצאו עי"ז אנשים כמו קרח ועדתו אשר התקנאו בו על הכבוד הגדול ויחרחרו ריב בו, כמ"ש ומדוע תתנשאו על קהל ה', וכן מחמת הקנאה על רוב כבודו נתרצו לעשות העגל כמ"ש במפרשים, ואמנם הקב"ה שידע אשר למשה נחשב זה לסם המות נתן לו עצה בעת עשיית העגל לך רד מגדולתך, פי' עתה תוכל לירד מגדולתך ולתת להם הגדולה כי כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, פי' שידעתי שאין זה טובה לך, ורק לטובתם היא, ועתה שחטאו, ויתקנאו בך על הכבוד, א"כ למה לך גדולה: ואין זה בגדר עונש שלקח ממנו הכבוד, רק להיפך שנתן לו עצה, שמעתה ראוי לפניו למחול ע"ז, ונחמד הוא

היוצא מדברינו, כי כל הכבוד אשר חלק ה' לת"ח אין זה טובה עבורם, ונדמו בזה ממש למי שאוכל לחם עצבים, אשר נטמן בממתקים, ובאמת לחם עצבים הוא, כי עי"ז מסכנים נפשותם לעמוד בנסיונות גדולים, ורק לטובת כל האומה הוא, והנה נמצאו כמה אנשים אשר לא ירצו לכבד להרב, וכאשר יבוא הרב לביהמ"ד אז יכנסו בפרצה דחוקה, לעמוד מפניו לא ירצו, ושלא לעמוד ג"כ לא ירצו להראות בפרהסיא אות שנאה, ולכן מה הם עושים, ישקיפו בעד החלון, ואם יראו שהרב הולך וקרב, ישכימו לקום עוד טרם בואו, ובזה הם סבורים שאין עליהם שום אשמה, ואינם שמים לב למשארז"ל (קדושין ל"ג) יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא ת"ל תקום ויראת, וכן המנהג בכל העולם שבשבת ומועד יקדים כ"א פני רבו באמירת "שבתא טבא" ולבד שדין זה חיוב הוא עפ"י דינא דגמרא, עוד יש טעם לזה עפ"י הקבלה כמ"ש בשו"ע האר"י זצ"ל דבכל יום שיש הארת נפש יתירה חייב להקביל פני רבו, דעי"ז יושפע לו הנפש היתירה מכח רבו, ואמנם ימצאון אנשים אשר המה במבוכה, להקביל פניו לא ירצו לחלוק לו הכבוד, ולעבור לפניו בשתיקה ג"כ א"א, לכן יאחרו שבת על מקומם עד שיצא הרב מביהמ"ד, וחושבים הם שעוד יעשו מצוה, כי עי"ז יתאחרו לשבת בביהמ"ד ואינם מעלים על לבם כי האלקים יביא במשפט על כל נעלם, והוא יודע אם לעקל, וזה