מצח אהרן חלק א עא

אדם שב"ד שבעירו אינו שקול כמשה, אז נאמר לו שמא הוא כא' מן הזקנים שלא ידעת מי המה, וכל איש שזכה להתקבל למד"א, כל המהרהר אחריו כאילו מהרהר אחר השכינה וכמ"ש שם בר"ה, אפי' קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים, והא דכתב הרמ"א (יו"ד סי' רמ"ג) שאין בדורנו עכשיו מי שיש לו דין ת"ח, זהו דוקא במי שלא הומחה לרב אבל מי שהומחה לרבים וקבלוהו לרב מבואר בתשובת כנסת יחזקאל דיש לו דין ת"ח לכל מילי אפי' לענין לדון יחידי, ובפרט באותה העיר אשר נתקבל שם שיש לו דין "רב" לכל מילי וכל החולק עמו כאילו חולק עם השכינה ואין לו חלעוה"ב, ושמו נאה לו לקראו בשם "אפיקורוס" כמבואר בריש חלק

וכ"ז לא דברתי רק כנגד אותן אנשים אשר יעיזו פניהם בפרהסיא לדבר סרה על הרב ולהתלונן ולהתקוטט עמו, או להשתדל ולקפח פרנסתו, ואמנם נמצאו כמה אנשים ישרי לב, אשר לא יעיזו פניהם כ"כ, ובשום פעם לא יחרפו את הרב חלילה, לא יתקוטטו עמו, כן לא יגעו בפרנסתו לרעה, ונותנים לו הכנסות השייכים לו, ובכ"ז מתנגדים המה להרב באופן אחר, אינם נזהרים בכבודו כפי שמגיע לו עפ"י הדין המבואר (בשו"ע יו"ד סי' רמ"ג), לא יצייתו בקול דבריו אשר מוזהרים המה שלא לסתור דבריו, ובאם ישלח אחריהם לקרוא אותם לצורך איזה דבר נחוץ לא יבואו אשר זה יהיה לבזיון לו, וכדומה כל פרטי הכבוד המחויבים לעשות מצד הדין, לא יעשו, ובתחבולות ישמטו עצמם בכדי שלא לחלוק כבוד להרב, ואנשים כאלו ודאי לא ישימו לבם לחשוב כי גם המה אשמים לד', אחרי שבפועל לא יפגעו בו לרעה, ורק בתחבולות הם נשמטים למנוע ממנו כבודו, אמנם באמת ג"ז טעות גדול הוא, וכל מי שיבין הדבר לאשורו יודה על האמת כי כל העונשים הקשים שנאמרו במבזה ת"ח, רק על אנשים כאלו נאמרו, דמלת "מבזה" לא משמע היכא שיחרף ויגדף אותו, דזה נקרא "מלבין", "מבזה" נופל רק על כגון זה, שאינו חושש לכבדו כפי הדין ועומד אצלו במצב שפל ובזוי ודבריו אינם יקרים בעיניו זהו הנקרא מבזה ת"ח אשר חז"ל קראוהו בשם אפיקורוס ואין לו חלעוה"ב, כי מן הדין מחויב הוא לכבדו ולאהוב אותו אהבה עזה וכמ"ש ואהבת את ה' לרבות ת"ח, גם מחויב הוא לשום אזנו כאפרכסת לכל אשר יצוהו הת"ח, אף בדבר שאינו מתישב לפי שכלו מ"מ כיון דנפיק מפומא דצורבא מרבנן מחויב לשמוע וכמשחז"ל לא תסור מדבריהם אשר יגידו לך ימין ושמאל אפי' על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל מי שאינו עושה כן, אף שבפועל לא יעשה שום רע הרי הוא מבזה ת"ח ונכלל בכלל כי דבר ד' בזה כמבואר בשו"ע שם בסי' הנ"ל יעו"ש

ועל אנשים כאלו המלצתי מאה"כ, שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים, ומקודם נבאר מאז"ל (ברכות לב) וידבר ד' אל משה לך רד, מאי לך רד א"ר אלעזר א"ל הקב"ה למשה רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי, ועין בב"ח שהגיה, למה לך גדולה, והקושיא מבוארת דכי טוביא חטא וזיגוד מינגד, ואם ישראל חטאו, מה אשם משה בזה להענישו, וכל המבארים נתקשו בזה. ול"נ בדרך פשוט מאוד, דהנה מצינו שהתורה צותה והזהירה מאוד על כבוד הת"ח לכבדם על כל פסיעה, ושלא לסתור דבריהם ושלא להרהר ולחלוק עליהם וכדומה, ובאמת יפלא איזה מתנה וזכות הוא להת"ח, דהלא כל מי שיש בו יראת שמים קצת מחויב לברוח מן הכבוד באשר דבר מסוכן הוא מאוד להאדם להפילו בשחת חלילה וכל רגע ורגע עומד הת"ח בנסיונות חזקות להתגבר על יצרו ולא יקבל הנאה מזה, ונסיון גדול מאוד הוא, כי האם יחתה איש אש בחיקו ולא יכוה וא"כ ודאי שיותר טוב היה להת"ח אשר ימנעהו ה' מכבוד מדומה. אכן באמת אל יטעה האדם לומר כי שררות נתן בזה להת"ח, רק עבדות גדולה מאוד היא, באשר כבוד הצבור יגרום שהת"ח העומד בראשם יכובד בעיני הכל, ואין זה כבודם אשר מנהיגם ומדריכם יהי'