מצח אהרן חלק א ז

להפסיד עם רב בפעם אחת, כי הלא כולם ראו, שאף מקודם כשבקשו לילך רק לזמן שלשה ימים, ג"כ לא נתן רשיונו, ואין זה כ"א מחמת זדון לבבו, הרי טעם ב'

טעם ג' הוא, דהא הבטיחם ה' לתת להם שכר העבודה שעבדו לפרעה, דההבטחה של ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אין זה מתנה, כ"א שכר פעולה, וכמ"ש (סנהדרין צ"א) שבטענה זו פטרם גביהה בן פסיסא מן הדין, כשטענו בני מצרים להחזיר להם הכסף וזהב שנטלו מהם, והנה הדין מבואר בפ' האומנין דף ע"ו ובחו"מ של"ג דכל החוזר ידו על התחתונה, ובדבר האבוד קיי"ל דאפילו פועל אינו יכול לחזור, והדין "שוכר עליהם" כלומר שרשאי בעה"ב לשכור פועלים אחרים להשלים הזמן, וכל מה שישלם לפועלים האחרונים, ינכה זה מחלק הראשונים, ובעבודת מצרים בלתי ספק שהיו ג"כ כמה מלאכות של דבר האבוד, כי מן הנמנע הוא להשיג פועלים שירצו מרצונם לקבל עליהם לעבוד עבודת פרך כאלו, ואילו היה נצרך פרעה לשכור פועלים אחרים, עם רב כזה, ולעבוד עבודת פרך כמוהם, והכל יהיה על חשבונם, אז לא היה נשאר לפניהם אפי' פרוטה אחת, כי מי הוא זה האיש שירצה מעצמו לקבל עליו עבודות כאלו, ובאשר שיציאת מצרים היה באמצע הזמן, כי עדיין לא נשלם הזמן של ד' מאות שנה שנגזר עליהם ורק בזכות הצדיקים נגאלו כמ"ש במדרש בשעה שאמר משה לישראל, הקב"ה גואל אתכם אמרו ישראל משה רבינו והיאך אנו נגאלין, והלא הקב"ה אמר ארבע מאות שנה ועדיין לא שלמו כו' מיד גלו הצדיקים ראשיהם כמ"ש הנצנים נראו בארץ, וכיון דזה היה באמצע הזמן, ואם הם היו טוענים "שלח" שרוצים לצאת מיד פרעה לחירות, והיו הם החוזרים באמצע הזמן, היו מאבדים עי"ז כל שכר פעולתם גם משנים שעברו, משו"ה הזהירם ד' אשר מפיהם לא יצא שום דבור המורה על שלוח לגמרי, רק המה יבקשו "נלכה" לימים אחדים, וד' יכריח את פרעה שהוא ישלחם מעצמו, והחניטה תהיה מצדו, ואז יהיה מחויב לשלם להם בעד עבודתם. ובזה יתיישב מאמר רז"ל בשוח"ט קי"ג, שאמר משה לפרעה אין אנו יוצאין מכאן עד שתאמר הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין ע"כ, ואינו מובן לאיזה תכלית הוצרך מרע"ה לכל זאת, דמאחר שאינו מעכב עוד בהליכתם. ובפה מלא אמר, צאו מתוך עמי, ילכו בע"כ שלא בטובתו, ולפמ"ש הוכרח לזה, דאם היו יוצאים שלא בטובתו היו מאבדים שכר העבודה, אבל כעת שהוא שחררם ושלחם מדעתו מחויב לשלם להם

ומחמת אלו השלשה טעמים, הזהירם הקב"ה שהמה יטענו רק "נלכה", אכן זה לא הזהיר כ"א לזקני ישראל, אבל משה לא היה יכול לומר "נלכה" דהא עיקר הכוונה הי', להוציאם לגמרי לחירות, וא"כ בסוף יהא מוכרח לומר "שלח", ובאם יטעון מקודם "נלכה" איך יוכל לשנות דבורו אח"כ, לכן נצטווה משה לאמר בפעם הראשון "שלח", וגם הטעמים דלעיל לא שייך אצל משה, דטעם הראשון לא שייך, כי כל השבט לוי לא עבדו עבודה במצרים, וכ"ש משה שהוא לא היה כלל במצרים, ולא היה כלל מנתיני פרעה, ולא נחשב אצלו למרידה כל מה שיטעון, וטעם הג' ג"כ לא שייך, דבזה שמשה יכריח לפרעה שישלחם, לא יוכלו לאבד שכר עבודתם, כיון דאין הם בעצמם החוזרים, רק משום דלטעם השני שרצה הקב"ה שיטענו נלכה, בכדי שהכל יבינו קשיות לב פרעה, ושהמכות יגיעו לו בדין, א"כ אילו הי' בא משה בתחלה לטעון "שלח" היה עוד לפרעה אמתלא על סרובו שמשו"ה לא ישלחם, מפני שקשה בעיניו להפסיד עם רב בפעם אחת וכמ"ש, לכן צוה ה' שפעם הראשון ילכו עמו גם הזקנים, והמה בעצמם יטענו תחלה "נלכה", וגלוי היה לפניו ית' שפרעה לא יניחם, והכל יראו את קשיות לב פרעה, אח"כ יבוא משה ויטעון "שלח" ובזה אין עוד שום חשש משום צד, ובזה יתיישב לנו מה שהוצרך הקב"ה שילכו גם הזקנים עם משה, ולא היה די באחד משניהם, כי משה לבדו לא היה יכול לטעון "נלכה" דאיך ישנה דבורו אח"כ לומר "שלח", ולומר בתחלה "שלח" ג"כ א"א, דהא יהיה לפרעה אמתלא על