מצח אהרן חלק א ו

יפול קושיא הזאת, כיון שהוא ית' הוא סבת כל הסבות, והטובות והרעות שיעשו בני האדם הכל מיד ה' הוא, ואם הוא היה רוצה לשמור את הנהרג מן ההורגו, הלא בידו לשמרו, ואם נמרוד השליך לא"א לתוך כבשן האש, וכן נבוכדנאצר את חנניא משו"ע, מ"מ אם הוא ית' לא רצה שיזוקו, יצאו בשלום מן הכבשן, ואם פרעה הניף חרבו על צוארו של משה, אם הוא לא רצה, נעשה צוארו כאבן של שיש, ולא שלטה החרב בו לרעה, וכן אם ה' היה רוצה לשמור את הנהרג מן ההורגו, והניזק מן המזיקו בידו לשמרו שלא יאונה כל רע, ובאם נראה שנהרג או שנזוק, מסתמא רצון ה' כן שזה יהרג או יזוק, וא"כ הרי הרוצח מלא רק רצונו ית', ומאיזה טעם יחויב עונש ושאלה זאת כבר הובאה בפרקי הרמב"ם ז"ל פ"ח עיי"ש תשובתו, וכן ראיתי במפרשים שפרשו בזה כונת קין, במה שטען "השומר אחי אנכי", כלומר האם אנכי השומרו, הלא אתה השומר למי שתרצה לשמור, ובאם הבל אחי נהרג על ידי, היה רצונך ג"כ בזה, ומאיזה טעם אקבל עונש, אכן תשובת הדבר הוא ג"כ כנ"ל, אם ההורג את הנפש או המזיק לחבירו לא היה עושה זאת מחמת זדון לבבו להרע לחבירו, רק בכדי לקיים את גזרת ה', בודאי לא היה ראוי לשום עונש, אכן הוא לא יכוון לקיים בזה גזרת ה', רק שירצה לנקום מחבירו ולהרע לו, אף שודאי גזרת ה' הוא ג"כ שזה יהרג, מ"מ ההורג שלא כוון לזה יקבל העונש, וכן הוא אצל פרעה, אף אם אמנם הקב"ה גזר עליהם ענוי ועבדות, בכ"ז ה' היודע מחשבות כל אדם, ידע גם מחשבת פרעה שהוא לא וכוון כלל לקיים בזה גזרת ה', רק מזדון לבבו האכזרי משו"ה ראוי היה לעונש בדין וכנ"ל

ומכיון שבארנו דעיקר המכות לא באו כ"א להשריש בלבות בני ישראל אמונתו והשגחתו, ושהוא דיין ושופט צדק ומישרים, והלא אדרבה מרבוי המכות יוכלו הפוקרים לומר שחלילה עול בחיקו ית', כי בשלמא הוא ית' היודע מחשבות בני אדם, ויביא במשפט על כל נעלם ובאשר ידע מחשבת פרעה, אשר כונתו להזיד ולהרע, ולא לקיים הגזרה, משו"ה הגיעו לו המכות בדין, אבל אנחנו בו"ד הרואים רק לעינים, ומחשבות לבב איש נסתרים מאתנו, יהיה זה לפלא ולתמהון בעינינו, הלא הקב"ה בעצמו גזר עליהם ענוי ועבדות, ואח"כ יכה במכות אכזריות ונוראות למי שיקיים גזרתו, ולכן רצה הקב"ה שיראו כל באי עולם את גודל רשעת פרעה, והכל יבינו שאין כונתו לקיים הגזרה, רק למלא את רשעת זדון לבבו הארורה, ואז יכירו ויודו כולם שמשפטו משפט צדק, והנה אם היו בני ישראל בעצמם באים לכתחלה בטענת "שלח" לבקש שפרעה ישלחם לחירות עולם, לא היה אשמת סרובו של פרעה גדול כ"כ, ולא היה כדאי לכל המכות, כי לא יפלא שימאן להפסיד ששים רבוא עבדים כאחד לעולם, ובפרט אם יתבעו כזאת העבדים בעצמם ועבדים יפרצו באדוניהם, ודבר זה לא היה יכול פרעה למלאות בשום אופן, אף אם היה יודע שאחריתו מרה תהיה, ונותן נפשו עליה, כי יאמר אם מיראתם אתרצה להם למחר יקומו עבדים אחרים לפרוץ ולמרוד בי, ולכן הזהירם הקב"ה שמלת "שלח" לא יוציאו מפיהם, ורק יבקשו "נלכה" שלשת ימים, ואם גם בזה ימאן, אז יראו הכל את גודל אכזריות לבו, כי בכל המדינות יותן חירות לאנשים העובדים בצבא, לכה"פ בחגם וחדשם לעבוד את אלהיהם, ובכל מדינות הנאורות, תדאג הממשלה עבור הפועלים והעבדים, לתקן מצבם שלא לרדות בהם בפרך, ולקצוב להם שעות העבודה בכדי שיהיה להם גם שעת מנוחה, והרשע העריץ הזה, אשר מאתים ועשר שנים העביד אותם בפרך, בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה, יומם לא נחו ולילה לא שקטו, ואחרי כל משך הרב הזה יבקשו מנוחה רק לשלשת ימים, וגם זה לא לטייל בחוצות, רק לעבוד את אלהיהם, והוא לא יתן להם רשיון גם לזה, ואז הכל יבינו זדון לבו, ושאין כונתו לקיים גזרתו ית', וכל העולם ישפטו מישרים כי בדין יגיעו לו המכות, ואמנם אח"כ יוכל משה לבוא ולטעון "שלח", כי מעתה לא יהיה עוד כסות עינים לפניו להצטדק עצמו ולומר שמשו"ה יסרב בשלוחם מחמת שקשה בעיניו