מצח אהרן חלק א סט

מאין נוכח לדעת שמנסים בזה לד', איזה נסיונות יש בכאן?. ב) אומר אח"כ "ויצמא העם למים" האם עד עתה לא היו צמאים למים הלא כבר עשו מחלוקת מחמת חסרון המים. ג) שנוי המלות, תחלה אמר "וירב" ואח"כ אמר "וילן" וגם עוד הוסיף בתלונה הזאת לאמר, למה העליתנו ממצרים גו', מה שבתחלה לא טענו כן. ד) מה שהמד' מפרש שהיו מנסים אם יודע ה' מה שיהרהרו בלב, איה הוא רמז רמיזא בספור הזה מהנסיון הזה?

ואשר אחזה לי בבאור הענין, כי מקור סבת המריבה שהיתה בכאן, הוא מחמת שני טעמים, א) ממ"ש לעיל שהשגתם היתה קצרה להכיר מעלת מרע"ה, רק הקטינו ערך מעלתו וגם עוד נמצאו בקרבם מסיתים ומחרחרי ריב כדתן ואבירם וקרח וסייעתו, שחתרו בכל עוז להסב את לב העם ממנו, ושיאמינו לדעתם, אשר משה הוא מחוסר השלימות והמדות הראוי להיות למנהיג המדינה, והמון העם כלו נתפתו לשמוע בקול המלחשים האלה ונתאמת בלבבם שאין לו שום מעלה עצמית ושום מדה נכונה שיהא ראוי להיות מנהיג על עם רב כזה, ואלו היו מכירים ומשיגים גודל ערכו שלא קם נביא כמוהו, והוא עניו מכל אדם לא הי' מקום קנאה אצלם על גודל המשרה אשר ת"י, אבל באשר השפילו ערך גדולתו משו"ה "ויקנאו למשה במחנה" כלו' על המחנה והגדולה המסורה לידו והוא המנהיג עליהם, ובעבור גודל הקנאה אשר בערה בלבבם, לכן היו תמיד מריבים עמו והיו חותרים בכל עוז למצוא עלילה כזו עליו, שלא יהא ביכלת להשיב עליה או לתקנה, ואז ממילא יהיה להם פתחון פה במה להדוף אותו ממצבו ולדחפו מכהונת נשיאותו, ועלילה כזו מצאו במי מריבה כמו שנבאר, טעם ב) כי בדור המדבר נמצאו כתות אנשים אשר לבבם היו פונה מעם ה' אלקינו ואמרו בלבבם שה' אינו יודע מחשבות בני אדם, ועל בל נעלם לא יביא אלקים במשפט באשר גם ממנו ית' נעלמו הנסתרות אשר בלב האדם, ורק למראה עינים ישפוט וכמו שהאריכו המפרשים בזה, ואמנם מרע"ה התאמץ בכל עוז להסב לבם מזה, ולהוכיחם שמינות נזרקה בהם לחשוב עליו ית' מחשבות כאלו, וכמ"ש בפ' נצבים פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה גו' כלומר לבבו דייקא, על הנגלות לא הוכיחם באשר בזה היתה אמונתם חזקה, ולא הוכיחם כ"א על הנסתרות שיחשבו תועה לאמר שיוכלו לחטוא במחשבתם כי זה נעלם גם מאתו ית', ובאשר שהוכוח והסכסוך הזה גדל ביניהם לזאת רצו תמיד למצוא איזה ענין שיוכלו לנסות אם יודע מה שמהרהרין בלבם, ולברר האמת עם מי, וע"י מריבה הזאת חשבו בדעתם שעכ"פ אחד משני המבוקשים יישיגו או שיהדפו את משה מנשיאותו או שיוכלו להוכיח שהאמת כדבריהם שהוא ית' אינו יודע מחשבות, גם זאת לדעת כי הנ"מ בין מלת "וירב" למלת "וילן" כן הוא, אם ראובן עושה מחלוקת על שמעון מחלוקת של חנם, ששמעון לא עשה שום רע לראובן אשר זה יהיה לסבה שראובן יחלוק עמו, רק ראובן איש רע הוא הבוחר במחלוקת, ע"ז נופל "וירב" וכן ת"א "ונצא", אבל אם שמעון עשה רעה גדולה לראובן, ומחמת שראובן מתרעם על הרעה שעשה לו משו"ה יחלוק עמו ע"ז שייך "וילן" כי מלת וילן פירושו, תרעומות וכן ת"א "ואתרעמו"

ואחרי ההקדמות האלה נבוא לבאור הענין, כי באמת מאכל המן שאכלו בנ"י במדבר באשר היה לחם רוחני לא היה דומה לכל המאכלים הגשמיים, אשר כל מה שיוסיף האדם לאכלם, לעומת זה יגדל הצמאון למים, אמנם אחר אכילת המן, אף האדם שהיה אוכלו לשובע לא הי' רוצה לשתות, כי כפי הידוע לנו מחז"ל (ש"ר פכ"ה) שכל המטעמים שהיה רוצה לטעום במן היה טועם בחורים טעמו טעם לחם, תנוקות טעם חלב כו', ולכן גם אם הי' רוצה לטעום טעם מים היה ג"כ טועם, וא"כ אף שהיו או במדבר מקום אשר אין מים, בכ"ז גם צורך למים לא היה להם, או מחמת שאכילת המן לא היה גורר צמאון ואף אם הי' רוצה מים היה יכול לטעום בו, ומשו"ה דייק הכתוב לומר, שחנו ברפידים "ואין מים" לשתות, ולא אמר שצמאו למים, כי באמת