מצח אהרן חלק א סח

עודנו שורר בקרבנו בעצם תקפו, כי בכל מדינה ומדינה עיר ועיר נשמע קול פחדים, קול זילותא דצורבא מרבנן מטילין מום בקדשי שמים החביבין לד' מאוד, ואוי לאזנים שכך שומעות בכל אתר ואתר מבזים בתכלית הבזיון להרב מרא דאתרא, בכל מיני גנות ודופי ולא ישימו לב לעונש הגדול הכרוך בעקב עוון זה, כי הוא מהעונות שאין להם חלעוה"ב וכמ"ש בריש פ' חלק אלו דברים שאין להם חלעוה"ב וחשיב בתוכם נמי אפיקורס ומפרש בגמרא שאפיקורס הוא המבזה ת"ח, ולכו נא ונוכחה אחי ועמי! מדוע השלכנו אחרי גוונו את הסגולה היחידה והיקרה היא התורה המצלת ומשמרת אותנו בכל מצעדי רגלנו, ומדוע נבזה ונשליך את לומדי' עד לארץ, וכל אחד רומס ודורס על הני שופרי ויקירי ה' העוסקים בתורתו יומם וליל, אשר זהו עיקר הגורם לשפלות מצבנו וכמאמרם בסוף סוטה, שרו חכימיא למיהוי כספריא וע"כ עמא דארעא אזלא ומדלדלא, הגידו נא אתם בעצמכם האם באמת הגיע העת לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות? וכי באמת כבר גאלנו ה' והשיב אותנו לאה"ק שאין אנו צריכין עוד לשום שמירה והגנה, הלא נהפוך הוא, בימים האחרונים עוד נתגדל ביתר שאת פזורינו כי נתפזרנו בארבע כנפות הארץ, ובנים נגלו מעל שולחן אביהם במקומות אשר לא דרכו בהם אבותינו ואבות אבותינו, התבוננו היטב למצב אחינו בארצות עסטרייך אשכנז בתוך מי הם יושבים, בין קוצים כסוחים בין שיני אריות אשר בעודם בכפם ירצו לבלענו ולעקור שרשינו ושרשי תורתנו, ומספחת האנטיסעמיטיזם פשתה בכל אבריהם (לבד בארצנו ארץ רוסיא הרוממה אשר תסוכך עלינו בכנפי חסדה הגדול ותרחיק את הנגע הזה מעל גבולה) ושמש הגלות תלהט כבצהרים, ואנחנו מה לא די שלא נוסיף אמץ לחגור חרבנו זו חרב התורה על ירכותינו להלחם ולהתקיים נגד כל הקמים עלינו, עוד בעצמנו נביא נורא לקננו ונוסיף עצים על המדורה הגדולה כי ע"י עוון בזוי ת"ח נוסיף להם כח ועצמה שיצליחו במעשי ידיהם, ושתתקיימו גזרותם, וכמ"ש לעיל בזמן שישראל משליכין התורה לארץ אז גוזרין גזרות ומצליחות ומתקיימות, וביותר יגדל החטא על אמרם לא חטאתי, כי כ"א יורה היתר לעצמו ששלום יהיה לו אם בשרירות לבו ילך להתל בהרב כרצונו, באשר הרב שבעירו אינו גדול בתורה ויראה ואין עטרתו הולמתו לכהן בכהונה בעיר כזאת ואילו היה לנו רבנים כאלו כמו שהיה בדורות הראשונים, אז היינו מחויבים להזהר בכבודם, כי רק על רבנים כאלו נאמר הדין להזהר בכבודם ולא על רב כמו בעירי, אכן באמת אך שקר יהגה חיכם, וזהו רק מתחבולת היצר להכשיל לאדם בחטא הנורא הזה לכן ימצא לו פתח היתר כזה, וגם בדורות הראשונים היו מבזין לת"ח ג"כ ע"י אמתלא כזאת, ומי לנו גדול ממשה רבינו, גם אותו הקטינו ערך מעלתו שאינו ראוי לאותה איצטלא, ומזה הטעם היו מחפשין תמיד עלילות בכדי שיוכלו לעשות איזה מריבה עמו, כי אילו היו מכירים ערכו הרם, לא היו מתקנאים על הנשיאות אשר לו, אבל ע"י שהיצה"ר סימא עיניהם לחשוב תועה על מרע"ה ולהקטין מעלתו ומחמת זה נתקנאו בו וחפשו עלילות בכדי לריב עמו, וזה הי' עיקר מחלוקתם עמו במי מריבה וכמו שנבאר, הסכת ושמע נפלאות תורתנו הק'

בסוף פ' בשלח, ויסעו בנ"י ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' ויצמא שם העם למים וילן העם על משה למה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ומקני בצמא גו' ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בנ"י ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין עפרש"י בשם המ', מנסים היו אם יודע מה שאנו מהרהרים בלבנו נעבדנו וא"ל לא נעבדנו. הדקדוקים בזה. א) תשובת משה שהשיב "מה תריבון עמדי" משמע שהבין מחשבותם כי כוונתם רק לריב עמו, מאין הוציא זה: ולכאורה היה הצדק עמהם כי אין אדם נתפס בשעת צערו, בעת שיחסור לו מים וקרוב למות בצמא, כן תשובתו "מה תנסון את ה'"