מצח אהרן חלק א סה

דברים שיש להם פירות, דלכאורה צריך טעם מאי קמ"ל התנא בזה, דאלו דברים יש להם פירות, דאין דרך התנא לאשמועינן כ"א איזה דין או לתרץ קושיא אלימתא. דבמס' קדושין (ד"מ) יליף הגמרא מקראי שדברים אלו יש להם פירות בעוה"ז, גבי כבוד כתיב למען ייטב לך ולמען יאריכון, ודרשינן למען ייטב בעוה"ז, ולמען יאריכון בעוה"ב, גבי גמ"ח, רודף צדקה ימצא חיים צדקה וכבוד, חיים בעוה"ב, צדקה וכבוד בעוה"ז, הבאת שלום, רדיפה רדיפה מגמ"ח, וע"ז קשה להתנא, האיך כתב בכולהו יעוד שכר בה"ע, הא שכ"מ בה"ע ליכא, ולכן בא לתרץ, שלא נחשוב כי השכר שאדם מקבל בעד אלו המצות הוא עיקר הקרן, לא כן הוא, רק אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז, אבל והקרן קיימת לעוה"ב, ולזה יוכל הקב"ה לשלם הפירות בעוה"ז, ולעוה"ב ישאר לנו עיקר השכר, וא"כ כיון דכוונת התנא במאי דאשמועינן שהוא פירות, בכדי שלא יקשה דשכ"מ בה"ע ליכא, לא הוצרך לחשוב כ"א המצות כגון אלו, אשר כ"ז שלא נדע שהוא פירות, יקשה הקושיא דשכ"מ בה"ע ליכא, אבל מצות צדקה, דאף בטרם נדע שיש לה פירות, ג"כ לא יקשה לנו אמאי משלם השכר בעוה"ז, משום דהוא כמי שמוציא מעות לסחורה וכמ"ש לעיל, לא הוצרך התנא לאשמועינן שהוא פירות, דאפילו נחשוב שהוא הקרן ג"כ לא קשה מידי, וגבי גמ"ח דהוצרך לאשמעינן משום דסתם "גמ"ח" הוא גמ"ח שבגופו, וע"ז לא שייך סברתנו הנ"ל, לכך הוצרך לאשמעינן שיש לו פירות

ועדיין צריך טעם, למה קבע הקב"ה שירידת שפע פרנסה יהיה תלוי דווקא בשכר התורה, נהי דזה לא נוכל להקשות, שהיה לו לקבוע שכר פרנסה תחת מצות תפילין אתרוג וכדומה מצות שאין להם פירות משום דשכ"מ בה"ע ליכא, ובהכרח לקבוע שכר פרנסה בשביל דבר שיש לו פירות, אבל הא כמה דברים יש להן פירות, א"כ מה ראתה חכמתו ית' לקבוע בשכר התורה דווקא, אמנם ג"ז היה בכונה מאתו ית', דלפמ"ש בתחלת הדרוש, שעיקר הוא כדעת הרמב"ן וסייעתו, כי השכר ועונש העליון, המצוה בעצמה משלמת השכר למי שיקיים אותה, כמו שכוע"נ במשפטי הרפואה, ולפי"ז אף אם ירשיע אדם דרכו לעבור על מצות ה' ורק במצוה אחת יהא זהיר לעשותה, וודאי אשר המצוה הזאת תשלם לו את השכר המגיע עבורה, ולמה"ד לאדם שהוא סומא בעיניו, וחגר ברגליו, שלוקח מזור ותרופה ללבו, האם נימא דבשביל שבעל מום הוא, לא יועיל הרפואה שיקח לאבר אחר, וכן ה"נ דבשלמא אם השכועו"נ העליון הי' נתון בעד קבלת העול ע"י ד', אז היה הדין נותן, שאדם הזהיר בכל המצות, אף אם נלכד לפעמים לעבור על מצוה אחת, לא היה ראוי לעונש, באשר נראה שתמיד, קבל עליו עול מלכותו, וכן להיפך אם הוא רשע, רק במצוה אחת הוא זהיר וזריז, לא היה ראוי לקבל שכר גם על המצוה הזאת, באשר נראה גודל פריקת עולו, אבל באשר העיקר שהמצוה בעצמה תשלם השכר, וודאי שכל מצוה תשלם שכרה, רק למי שיעשה אותה בזהירות, לקיימה בכל פרטיה, מבלי הבט כלל על חוסר הזהירות בשאר מצות, והנה רבוי הפרנסה ושפעת הברכה, באמת היא סכנה גדולה להאדם, שע"י רוב טובה יוכל חלילה לפרוק עולו ית', וכמ"ש וישמן ישורון ויבעט גו' ויטוש אלוה עשהו, וגם שלמה אמר ריש ועושר אל תתן לי כו' פן כחשתי לאמר מי ד', וכיון שכן אם היה קובע שפע פרנסה המרובה לשכר מצוה אחרת, היה לפעמים השכר לפוקה ולמכשול לפני האדם, לכפור באלקי השמים חלילה, ובכ"ז השכר לא יופסק, באשר במצוה הזאת שהפרנסה תלויה בה זהיר הוא לעשותה, והמצוה בעצמה משלמת השכר, לכך גזרה חכמתו ית' ששפע פרנסה יהיה דווקא בזכות התורה, וכיון שאימתי יהיו מושפעים ברוב פרנסה, רק בשיהי' אצלם רוב תורה, ואז אין עוד שום חשש שילכדו חלילה ברשת היצה"ר לעבור על רצון קונם, כי התורה תצילם מרשתו באשר הרפואה היחידית להמית היצה"ר רק התורה היא, כמ"ש בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, וכן אמרו הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו