מצח אהרן חלק א סד

כי לא יוכל לראות חברו מעונה ברעב חלילה או הולך קרוע, או שוכב על ערש דוי ואין לו במה להחיות נפשו, ומצדו היה נותן כל אשר לו, רק שתי סבות אשר יעמדו לשטן על דרכו שלא ישתתף בצרת חבירו, א) אם הוא בעצמו עני, וגם להחיות נפשו אין לו, ומה יתן לאחרים, ב) דתניא (כתובות נ'.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, וא"כ אף אם ירצה, מ"מ אינו רשאי ליתן יותר מחומש, ונאחז לדוגמא, אם זה האיש היה לו מקודם סך עשרה רו"כ, לא היה רשאי ליתן מזה לצדקה כ"א שני רו"כ שהוא החומש ולא יותר, ואם לא יתן הקב"ה לו השכר בעד השני רו"כ שנתן, אינו רשאי עוד ליתן לצדקה, אכן אם ישלם לו ה' השכר בעד השני רו"כ, ולדמיון אשר בעד רו"כ אחד לצדקה, יגיע שכר עשרה רו"כ, א"כ הי' מגיע לו שכר עשרים רו"כ, ואז הי' ביכולתו ליתן שוב חומש מן עשרים, שהוא ארבע, ואם יקבל אח"כ השכר בעד הארבע, ארבעים רו"כ, יוכל לתת אח"כ חומש מן הארבעים שהוא שמונה רו"כ, וכן הלאה, כל מה שהקב"ה היה מוסיף לתת לו שכר בעוה"ז יוכל ליתן יותר לצדקה, ויגיע לו אח"כ שכר יותר, כי אילו לא היה משלם לו השכר בעד השני רו"כ הראשונים, לא היה נשאר לפניו לעוה"ב לבקש שכר כ"א בעד שני רו"כ, אכן באם ישולם לו השכר ויהיה עשיר אז יוסיף לתת לצדקה, והסוף יהיה, שיהי' שמור בידו שכר הרבה גם לעוה"ב, ובאופן זה וודאי שישלם הקב"ה כר בה"ע, דהא עיקר הטעם שאינו משלם בה"ע, בכדי שישאר שכר המצות לעוה"ב, וזה אינו שייך כ"א בשאר מצות אבל בצדקה אין שייך זה, כיון שנדיב לב הוא בטבע, א"כ כל מה שהקב"ה יתן לו שכר הרבה, יגיע לו ג"כ שכר יותר, והוא דומה להמשל המובא בס' ע"נ לפי דרכו, לעשיר שהיה קמצן גדול, שתמיד חסה עינו שלא להוציא פרוטה יתירה והי' חי בצמצום ובדוחק, פעם קרה מקרה שאסף כל ממונו הרב ונסע על יריד גדול וקנה סחורה בעד כל המעות, ועשה חנות גדולה, בעת ההיא ישבו שני אנשים, ושאל אחד לחבירו בתמהון הלא פלוני הגביר חסה עינו תמיד שלא להוציא אפי' פרוטה ואיך לא חסה עינו כעת להוציא כל ממונו בפ"א, ויענהו חבירו, הוי שוטה ופתי] הוא היה חס להוציא בהוצאה, שאז לא ישובו אליו עוד, אבל לקנות סחורה, למה תחוס עינו הלא כל מה שיהיה לו סחורה יותר, ירויח יותר, ואילו היה לו עוד אלף אלפים ג"כ לא היה חם להוציאם בסחורה, כן ה"נ, הקב"ה מקמץ מליתן לנו שכר בה"ע, ואין זה כ"א בשאר מצות שאם יתן השכר תהיה הוצאה גמורה, ולא ישאר לעוה"ב, אבל שכר הצדקה, שכל מה שיתן שכר יותר, יגיע לו שכר יותר והוא כעין מסחור, ודאי שיכול לשלם השכר גם בעוה"ז

ויש להמתיק בזה הגמרא (פ"ק דב"ב) כל הרודף צדקה ימצא צדקה, ופריך ימצא צדקה ס"ד, אלא הקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה, ומאוד תמוה הגמרא, דהא כונת התרצן להוציא מדעת המקשה, שלא נאמר דימצא צדקה, פי' שיהא צריך לצדקה וימצא אנשים מרחמים עליו, אלא הכונה הוא שהקב"ה ימציא לו מעות וירויח עוד ע"י נתינתו לצדקה, א"כ למה יאריך לומר ממציא לו מעות לעשות צדקה, בקצרה הול"ל, ממציא לו מעות, ואי משום דגמרא אקרא קאי, ובקרא כתיב ימצא צדקה, הא גופא קשיא לן אקרא נמי ל"ל למימר "ימצא צדקה" שע"ז יש מקום לטעות וכקושיית המקשן ולא אמר בקצרה, רודף צדקה ימצא, שאז לא היה שום מקום לטעות בדבריו, אמנם כונה גדילה כיון בזה שהוסיף מלת "צדקה" דאם היה אומר רודף צדקה ימצא, שאז היה הפשט, דבשכר שרודף צדקה ימציא לו הקב"ה השכר, היה קשה לנו ע"ז, הא שכ"מ בה"ע ליכא, לזה הוסיף לאמר "ימצא צדקה" פי' שבצדקה ישלם שפיר בה"ע, דכל מה שיוסיף לו קוב"ה שכר יתן יותר לצדקה ויגיע לו שכר יותר, וחז"ל גילו לנו כונת הפסוק, הרודף אחר צדקה הקב"ה ממציא לו מעות, ושלא יקשה דשכ"מ בה"ע ליכא, הוסיף לעשות צדקה כלומר שממעות אלו גופא יתן יותר לצדקה וכמ"ש, והדברים מתוקים בעז"ה

ובזה מיושב ג"כ קושיית מהרש"א הנ"ל, אמאי לא חשיב גם צדקה בהנך