מצח אהרן חלק א סג

התורה היא הרפואה המועלת לזה וכנ"ל

אמנם על עיקר היסוד שבארנו, דבשכר התורה יתן הקב"ה ברכה בעולם, יש להקשות דהלא קיי"ל דשכ"מ בה"ע ליכא א"כ מדוע ישתנה שכר התורה שבעבורה ישלם הקב"ה השכר בעוה"ז, ומצאתי שהמהרש"א הקשה כן, אכן על עיקר הכלל דשכ"מ בה"ע ליכא הקשו המפרשים על דרך החדוד, הא קיי"ל דאסור להלין שכר שכיר, ואנחנו שכירים אצל הקב"ה, וכיון דמישלם יומא ראוי הוא עפ"י הדין לתת השכר בסוף כל יום, ותרצו עפ"י מה שאמרו (ב"מ קי"א) וכן בחו"מ סי' של"ט, דהאומר לשלוחו שכור לי פועלים והשליח שכרן ואמר שכרכם על בעה"ב שניהן אינן עוברין משום בל תלין, בעה"ב מפני שלא שכרן, והשליח מפני שאין פעולתו אצלו, וכן כאן, הקב"ה נתן התורה ע"י שליח, הוא משה רבינו, ומרע"ה אמר שכרכם על הקב"ה, משו"ה שניהם אינן עוברין בב"ת

אכן בכ"ז יש להבין, דנהי דאיסור דאורייתא ליכא היכא דשכר ע"י שליח מ"מ אסור לעשות כן וגם עוד עובר משום אל תאמר לרעך גו', ועוד דלו יהי כן דכעת שנתן לנו התורה ע"י שליח תו אינו עובר בב"ת, מ"מ מה היה צריך לעצה הזאת ליתן ע"י שליח ולפטור מב"ת וכי מה היה איכפת לקוב"ה אם היה נותן בעצמו ואה"נ לשלם שכ"מ בה"ע, וע"כ צ"ל כמ"ש בס' ע"נ פ' ואתחנן דהקב"ה לטובתינו עשה כן, משום דאם היינו מקבלים השכר בה"ע, לא היה נשאר בידינו שום שכר לעוה"ב, ואין זה תכלית שבעולם הכלה נשבע כל טוב, ולעולם הנצחיי לא ישאר לנו מאומה, ולכן היה רצונו שעיקר השכר יהיה שמור בידינו לעוה"ב, ובכדי שלא יעבור על ב"ת, הוכרח לתת התורה ע"י שליח, וכמ"ש בפ' ואתחנן, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם, פי' שעתה לפי בקשתם, שהתורה תנתן להם ע"י שליח, הטיבו אשר דברו בזה, כי כעת לא אהיה מוכרח לשלם בעוה"ז וישאר כל השכר שמור פניכם לעולם הנצחי, ואז ייטב לכם לעולם, פי' בעולם הנצחי, ולפי"ז אשר באמת היה רוצה הקב"ה לשלם השכר בה"ט בכדי שייטיב לנו גם בעוה"ז, רק לטובתינו יקמץ השכר בעוה"ז בכדי שישאר בשלמותו לעוה"ב, וטעם זה לא שייך כ"א באותן המצות שאין להם פירות, לכן אם נאכל לשכרם בעוה"ז לא ישאר לעוה"ב, אבל באותן המצות שיש להן גם פירות ומה שאוכל בעוה"ז הוא רק הפירות והקרן קיימת לעוה"ב, שפיר יוכל הקב"ה לשלם הפירות בעוה"ז דאף אם נאכל הפירות מ"מ הקרן יהיה שמור בידינו לעולם הנצחי, והנה מצות תלמוד תורה היא, מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב וכמו ששנינו במס' פאה, א"כ שפיר משלם הקב"ה הפירות בעוה"ז

ומדי דברי בזה ניישב קושיא אחרת שהק' מהרש"א בזה, דבמס' ב"ב ד"י איתא, שאלו למונבז למה בזבזת אוצרותיך ואוצרות אבותיך, אמר אבותי גנזו במקום שאין עושה פירות, ואני גנזתי במקום שעושה פירות, שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, והק' מהרש"א כיון דאמרינן הכא, דמצות צדקה יש לה פירות א"כ התנא דחשיב במס' פאה כל הדברים שיש להן פירות אמאי לא חשיב צדקה נמי, ותי' דצדקה הוא בכלל גמ"ח שחשיב התנא, וראיתי בס' בית הלוי שהק' על תירוצו מהא דאחז"ל בסוכה גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה. וכיון דגמ"ח גדולה מן צדקה, י"ל דדוקא גמ"ח שמצותה גדולה יש לה פירות, אבל צדקה דזוטר מינה אין לה פירות, ואמנם עפי"ד מיושבת קושית מהרש"א, דהנה מצינו ששכר צדקה משתלם גם בעוה"ז, ומקרא מפורש (מלאכי ג'.) הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח ארובות השמים והרקותי לכם ברכה עד בלי די, וכן דרשו רז"ל (שבת קי"ט) עשר בשביל שתתעשר, והטעם דמצות צדקה נשתנה מכל המצות שאין משלמים שכרם בעוה"ז, י"ל עפ"י מה שאחז"ל (שבת ק"ד) מ"ט פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דלי"ת, שכן דרכן של גומלי חסדים לרדוף אחרי דלים, ואיש המעולה אשר הוא בעל צדקה באמת ונדיב לב בטבעו, זה האיש וודאי היה נותן כל אשר לו לצדקה,