מצח אהרן חלק א נט

מי המעשה רק אדרבה עי"ז יקבל ברכת השפע לכל ימי המעשה, כן עליהם להאמין, כי שום נזק וחסר לא יגיע לאדם המחזיק לת"ח היושב בטל ממסחר, ועוסק בתורה, ונהפוך הוא כי עוד ע"י זכות זה יתברך בכל אשר יפנה, וכפי שירבה להעניק לת"ח במדה מרובה, לגדלו משל אחיו, כן לעומת זה יריק לו ה' רוב ברכה ממעל, ומזה הטעם, נצטוו על שבת במרה, עוד קודם מתן תורה, באשר שכ"ז שלא תשתרש בלבם האמונה הזאת, שהאיש העובד ביגיע כפו אז יצליח כשיחזיק מעמלו לת"ח בעין יפה, א"א לתת להם התורה, והאמונה הזאת לא היה ביכולת להשריש בלבם כ"א ע"י דוגמת מצות שבת, אשר ראו אז בעיניהם, כי נתברכו בעבור זה, ולכן הטיבו אשר דברו חז"ל באומרם "מומר לחלל שבתות הוי מומר לכל התורה", המחלל שבת, ולא ישבות מעבודה בזה היום, מסתמא לא יאמין כי יש בכח שביתת היום, להריק עליו ברכה לכל ימי המעשה, ויחשוב השביתה לנזק שימנע מלהרויח, א"כ כ"ש שלא יאמין כי יש בכח שביתת הת"ח מעמלו, לעסוק בתורה להריק שפע ברכה על כל המחזיקים אותו, ובאופן זה ודאי שלא יחזיק להת"ח, וא"כ נפל חלילה יסודה של כל התורה, כי בלא החזקה א"א כלל לתורה להתקיים, ולכן נחשב כמומר לכל התורה דאם חלילה יחזיקו בדעה זאת, סוף התורה להתבטל, וזהו הכונה במאמר חז"ל דלעיל, דבשלמא בעת שהיו ישראל במדבר, וכולם אכלו מן, ולא היה להם לדאג על מזונותיהם, תוכל התורה להתקיים אצלם, וכמ"ש לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, אבל כשיכנסו ישראל לארץ, וזה רץ לזיתו וזה לכרמו, א"כ לא תוכל התורה להתקיים כי אם ע"י החזקה, "אני מה תהא עלי' כי מאיזה דוגמא ילמדו לדעת האמונה הגדולה הזאת, אשר שום נזק לא יגיע להמחזיק ולא משלו הוא נותן, רק אדרבה בגלל הדבר הזה יברכהו ה', וכ"ז שלא יהיה להם דוגמא על האמונה הזאת, ודאי שלא יאמינו ע"ז, ע"ז השיבה הקב"ה "שבת יהיה בן זוגך" כלומר מדוגמת "שבת" יוכלו ללמוד זאת, דבשבת ג"כ, אף שבאותו יום ישבו בטל מעבודת מלאכה, ויחזיקו אותו מעמל ימי המעשה ובכ"ז יראו בעיניהם, כי לבד אשר נזק לא יגיע להם מזה, עוד עיקר הברכה בימי המעשה יקבלו מקדושת שביתת שבת, דבר זה יועיל להם להשריש בם האמונה הזאת ג"כ, אשר ע"י החזקת הת"ח, עוד יתברכו בכל משלח ידם

היוצא מזה, שעיקר כונת הקב"ה, במה שהקדים מצות שבת עוד קודם מתן תורה, בכדי שע"י מצות שבת ישתרשו בלבם האמונה והחשק להחזיק בברית ה' והוא להחזיק ידי ת"ח, והמלצתי בזה מאה"כ (ישעיה נ"ה) כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות, דהנה מלת "חפץ" יונח על תכלית היוצא מהפעולה, ומלת "רצון" יונח על רצון עשיית פעולה הפרטיית, כגון אם אחד בונה בית, וצריך הוא להכין מאטריאל מה שיוצרך על הבנין, רעיון הכנת המאטריאל, יכונה בשם "רצון" מפני שאין זה עדיין התכלית כי עיקר התכלית הוא הבית, ורעיון בנין הבית בעצמו יכונה בשם "חפץ" מפני שזוהו התכלית הגמורה, וכמו כן יש מצות כאלו, שעיקר רצון הקב"ה לקיימם, הוא רק בשביל התכלית היוצאת מפעולתם, ובזה נמי רצון הקב"ה לקיים המצוה יכונה בשם "רצון", ורצונו שתקויים התכלית, יכונה בשם "חפץ", וכמדומה ששמעתי מכבר פירוש הפסוק (תהלים ק"מ) לעשות רצונך אלהי חפצתי, באופן זה ג"כ, שדוד אומר לעשות רצונך, פי' אפילו מצוה כזאת שאיננה עיקר התכלית אצלך ולכן לא תכונה כ"א בשם "רצון" "אלהי חפצתי" אנכי אחשב זה לתכלית כי אצלי אין תכלית יותר מזה שאוכל לקיים רצונך, ולדברינו דלעיל שהתכלית היוצאת משמירת שבת, הוא החזקת התורה, א"כ מי ששומר שבת ואינו לומד מזה להחזיק לת"ח, ועשה בזה רק רצון ה' כי זהו רצונו לשמור שבת, ואמנם מי שילמוד ממצות שבת האמונה להחזיק ת"ח זה האיש ימלא גם חפץ ה', וזה מה שאמר הנביא לסריסים, אשר יאמרו בלבם כי הם עץ יבש, מפאת שאין להם