מצח אהרן חלק א נו

עומד במצב כזה, אשר מקצתן יחזיקו את התורה ומקצתן ירפו מזה, ואז "רעב של בצורת בא מקצתן רעבין ומקצתן שבעין" שהוא ממש מדה כנ"מ, שאותן המחזיקים שבעין ומשופעין בכל טוב, והקמצנים רעבים ובבתיהם אין כל, אבל "גמרו שלא לעשר" פי' שכלל העולם כולו גמרו בדעתם שלא לתת תומ"ע, אז "רעב של מהומה בא באשר אין בידם שום זכות להוריק שפע הפרנסה משמים ממעל, ובאם הוסיפו עוד באולתם "ושלא ליתן את החלה" דבשלמא על מניעת נתינת מעשר יש איזה למוד זכות מחמת שנתינה מרובה הוא זה, חלק עשירי מתבואתו, ולכן לא יוכל להתגבר על יצרו, אבל "חלה" שנתינה מועטת מאוד הוא, ואם גם המועט הזה לא יתנו להת"ח העוסקים בתורה, אות ומופת היא שהתורה ולומדיה תעמוד אצלם במצב שפל ובזוי מאוד, ומשו"ה רעב של כליה בא לעולם' כי מחמת שהמה קפצו ידיהם שלא להנות לגמרי לת"ח וגם הראו לכל שאין הסבה מבלתי יכולת ידם כי דבר מועט כזה יוכל כל אחד לתת, ורק מפני שאין התורה ולומדיה נחשב אצלם כלל, לכן יענישם הקב"ה כפועל ידיהם ברעב של כליה חלילה

אחי ורבותי לא לפלא יהיה כעת בעינינו על אשר בימינו אלה ירד מצב הפרנסה פלאים וכל המשתכר משתכר אל צרור נקוב ודרכי המסחר אבלות, ועמא דארעא אזלא ודלדלא, כי התרוץ בצדו הוא, באו נא עמדי לחצרות ה' לבתי כנסיות ולב"מ, ונראה שם את מצב לומדי התורה בימינו איך הני שופרי ויקירי ה', ההוגים בתורת ה' יומם וליל, חמרמרו מעיהם וצפד עורם על עצמם וחשך משחור תארם, גם הביטו אל מצב בני ביתם במקומות מושבותיהם, איך ישבו בחבוק ידים ובנקיון שינים, עניה זו מה שכרה ואז בפה מלא נודה ולא נבוש אשר הגענו למדרגה האחרונה אפי' שלא ליתן את החלה שהוא דבר מועט, לת"ח העוסקים בתורה, אין מי שיהנה ת"ח מנכסיו ואין מי שיעשה פרקמטיא לת"ח, **(הג"ה פעם אחת נקראתי לבוא לעיר קטנה, אשר שכירות הרב היה כפי הנהוג בזמנינו מן חכירת השמרים, שאנשי העיר קבלו עליהם באסור ליקח שמרים אצל הרב, ומחמת שאח"כ נמצאו מקרב ההמון מתפרצים בזה, ומזלזלים בהאסור ליקח שמרים מחנויות אחרות, וטענתם בפיהם, שלא יוכלו לצייר בשכלם כי יש ע"ז אסור חמור, האם חזיר או חלב הוא. ומה נשתנו אלו השמרים אשר בהיותם בבית הרב, או הלוקהם וזכה לרוב ברכה, ואם מחנות אחרת יקחו ואכלו דבר האסור ואין להם אסור אלא מה שאסרה תורה, ומחמת זה רצו גם הבע"ב אנשי שם אשר בעיר לבטל לגמרי את האיסור, וטענתם ג"כ שאינם עושים זה לשום פניה חלילה, רק לשם שמים בכדי שלא וכשל העם באסור החמור, ובתוך דברי הדרוש אשר דרשתי שם נשאתי ג"כ את רעיון מוסרי להוכיח אותם על פניהם, ופניתי מקודם אצל ההמון, אחי היקרים אל תדמו בנפשכם כי מחלוקתכם מחלוקה חדשה היא, וכבר היה לעולמים גם בדורות הראשונים, וירושה שאין לה הפסק הוא מאבי אבות המחלוקת קורח ועדתו, כי במחלוקתם עם מרע"ה הניחו לאבן פנת טענתם, הטענה הזאת. נכי כל העדה כולם קדושים' ובמד"ר במקומו, כלנו עמדנו על הר סיני ולא שמענו אלא עשרת הדברים. ומדוע תתנשאו על קהל ה' ו" משה מלך ואהרן כהן תרומה מעשר חלה לכהן בע"כ שאתה רוצה לטול גדולה לך, ולחלוק כבוד לאהרן אחיך ע"כ, וצריך להבין, דאם לא האמינו למשה אשר מה שיצוום הכל דבר ה' הוא א"כ כאשר צוה אותם משה על שאר המצות כגון שעטנז חזיר ומאכ"א וכדומה, מדוע לא עשו מחאה ע"ו וכל המצות שבתורה קבלו ולא עשו שום מריבה, ומסתמא האמינו אשר משה לא וצווה כלל מדעתו, רק מה שאמר לו ה' מאהל מועד לאמר לישראל, א"כ מדוע לא האמינו ג"כ על מצות תרומ"ע וחלה, וע"ו עשו מריבה גדולה, אשר בשום אופן לא היה אפשר לשכך אותה. ובציור קטן יובן זאת, הנה בעת אשר האדם חולה הוא, שוכב על ערש דוי, וחמימוה גדולה תקפתהו רח"ל, וכאשר יבוא הרופא ויכתוב לו רעצעפט ליקח כינין שזה יועיל לקרר החמימות, אף שהחולה בעצמו לא יבין בשכלו טבע הדבר, איך יוכל מעט הכינין לפעול עליו פעולה עזה לרפאות מחלתו, בכ"ז אף שהסם מר הוא מאוד ימהר ליקח אותו, כי החולה אך על חכמת הרופא יבטק, באשר מלומד הוא בחכמה הזאת ויודע טבע כל דבר ומתנגדיו, מסתמא האמת אתו, אשר הסם הזה יועיל לרפאהו, ולא לבד אשר להרופא המלומד יאמין החולה ליקח סמים חריפים ומרים, רק אפילו לפעלדשער ג"כ יאמין על כל אשר יצווהו, שזה יועיל וזה יזיק, ליקח סמים חריפים מאוד, אם לדבריו יועילו, ולמנוע מדברים המתוקים והחביבים אשר הנפש מחמדתן, אם יאמר כי יוכלו להזיק למצב)** ואנשי הגבול לא יחוננו, משו"ה נתקיים בנו גם סוף המשנה, "ועמא דארעא אזלא ודלדלא" כי זה בזה תלוי וכנ"ל: