מצח אהרן חלק א נ

שומר על המעות שיש לו, א"כ איה איפוא ההיתר לאדם להוציא המעות בהוצאה, והלא אסור להשתמש בפקדון שבידו כמבואר במתני' (מסכת ב"מ דמ"ג) המפקיד מעות אצל חבירו לא ישתמש בהם, ורק חנוני מותר להשתמש ממעות מותרים, בדרך הלואה לבד, אבל להוציאם בהוצאה, אסור לשום שומר

אמנם ההיתר לזה נראה, עפמ"ש בסוף (מסכת ב"ק) וכן הופסק (בשו"ע חו"מ סי' רצ"ב) דאם הפקידו אצל אחד מעות של פדיון שבויים ואח"כ הלך הנפקד בדרך ונשבה ואין בידו מעות אחרות כ"א אלו המעות שהופקד אצלו מותר לפדות עצמו בהם, שאין פדיון שבויים גדול מזה, וכן הדין בכל הצדקות, כגון מי שהופקד אצלו מעות של לחם עניים, ואח"כ העני הנפקד עד שהוכרח לטול מקופת לחם עניים מותר לו לטול גם מן הקופה הנפקדת תחת ידו לפי שאין צדקה גדולה מזה כמו שהובא בסמ"ע שם, הרי לפנינו דחלוק יש בין פקדון לפקדון, באם מסרו לו הפקדון ע"מ שיחזירנו אח"כ לבעל הפקדון בחזרה אז אסור להנפקד להוציא המעות המופקדים תחת ידו, ואמנם אם מסרו לו הפקדון שלא ע"מ להחזיר כי בעל הפקדון הקדיש המעות לצדקה, ואת הנפקד מינה לגבאי ע"ז לחלקם לעניים, באופן זה, כיון שגם הנפקד עצמו העני אח"כ וגם הוא צריך לטול מן הצדקה, מותר לו ליקח אפי' מאותן המעות שהוא שומר עליהם, וא"כ בנידון דידן נמי שייך היתר הזה, דהנה הקב"ה נתן הרבה מעות בעולם, והפקיד שומרים עליהם, לזה נתן בפקדון אלף רו"כ ולזה אלפים, וזה וודאי אשר לא ע"מ להחזיר לו הפקיד בידינו את המעות כי הקב"ה אין לו צורך בהכסף, רק מחמת שבלא המעות לא היה אפשר בקיום העולם, כי מאין יקחו לחם לאכול ובגד ללבוש, ורק ע"י המעות יוכל כ"א להשיג לקנות מה שיש ביד חבירו, והרי זה דומה ממש למעות של "לחם עניים" או "מלבושי ערומים", וגם ע"י המעות יוכל אדם לפדות עצמו מרשת היצה"ר אשר טמן ללכדו במצודת חטאים רבים, וע"י המעות שיש לו מה ליתן לצדקה יפדה עצמו מזה, וכמ"ש דניאל לנבוכדנאצר וחטאך בצדקה פרוק, ובאשר שהמעות המופקדים בידנו מאתו ית', לא ע"מ להחזיר נפקדו, רק שמהם יתפרנס העולם, וא"כ גם האדם שהופקד אצלו המעות והוא שומר עליהם, ובלעדי המעות אין גם לפניו במה להתפרנס בכל הצטרכותיו, לכן מותר גם לו לעצמו ליקח מן המעות ולקנות בעדו הצטרכותיו, לפי שאין צדקה גדולה מזה, וכדלעיל

ואמנם ניחזי אנן, אחד שהפקידו אצלו מאה אלפים רו"כ של מעות צדקה, ואח"כ נתרושש הנפקד. באופן שמותר לו ליקח ממעות אלו, אם מותר לו לחיות חיי ענג להתענג בתענוגים כמו עשיר שיש לו מאה אלפים רו"כ מעות עצמו, או אינו רשאי ליקח מן הקופה רק כפי הכרח הצריך לחיותו כמו הקצבה שהוקצב לתת לעניים אחרים, וודאי שהדבר הזה אין צריך לפנים, שאינו רשאי ליקח יותר מן הקצבה בעד שאר עניים, כי אף שתחת ידו יש סך עצום מאה אלפים, מ"מ הרי המעות אינם שלו, רק מעות שהוקדשו לצדקה להחזיק ידי אביון שאין לו מה לאכול, ונהי שגם הנפקד שהעני מותר לו ליקח ממעות אלו, אבל אינו רשאי לטול יותר מן הקצבה שהוקצב מאת בעה"ב בעד כל העניים כי אנן דעת בעה"ב אמדינן, ואדעתא דהכי לא הפקיד לחלקם על דברים שאינן הכרחיים כגון לילך לבתי תיאטראות וכדומה, וא"כ לפמ"ש דכל אדם אין לו שום קנין עצמי במעותיו, ורק הוקדשו מאתו ית' להחזיק העולם, והאדם אינו כ"א שומר עליהם, וכיון שהנפקד עצמו בלעדי מעות אין לו במה להחיות נפשו ולכן מותר גם לו ליקח ממעות שמופקדות תחת ידו ולהוציאם בהוצאה, ולכן אף אם יש לאיזה אדם מעות הרבה, אסור לו ג"כ לחיות חיי רוזנים, ולאבד המעות על דברים שאינם הכרחיים, דוודאי הקב"ה אדעתא דהכי לא הפקיד, ורק עיקר כוונתו להחזיק בזה ידי עני ואביון, וגם הוא מותר ליקח כפי הכרחיות, וכשהאדם יקח מהם על מותרות, וודאי שמעביר הוא על דעת המפקיד