מצח אהרן חלק א מח

ה' בהון כביר, ואף אם אשלם גם עתה המכס המוטל עלי, ג"כ לא תמוט ידי חלילה, ואף שהייתי יכול לפטור עצמי בכח המאניפעסט, בכ"ז באשר טובת המלוכה אנכי דורש באמת, ולכן אתן גם כעת, וכשמוע המלך את תשובתו, כבדו באות כבוד יקר ערך, באשר הראה בעליל אשר אהבת הממשלה ותקון המדינה בוערת בקרבו, ואוהב הוא את מלכו ואת ארצו בכל לבבו ובכל מאדו

והנה קושיא כזאת נוכל להקשות גם על אדונינו דהע"ה, כי חז"ל הפליגו מרוב שקידתו העצומה והנוראה בתוה"ק, עד שאמרו (פ"ק דברכות) שכנור היה תלוי למעלה ממטתו לעוררו בחצות לילה לעסוק בתורה, כמ"ש חצות לילה אקום, וכן מצינו שכל התפלות ובקשות שלו, היה רק שיתן לו ה' לב טהור ומבין ללמוד התורה, כמ"ש הט לבי אל עדותיך, וכן גרסה נפשי לתאבה, ובאמת יקשה לנו על אדונינו, הלא היה "מלך" ודרכן של מלכים לחיות חיי תענוג ונחת באכילה ושתיה ושינה, כמ"ש רז"ל (ברכות ד') שזמן קימת מלכים בשעה רביעית, א"כ מדוע זה בחר דוד לשנות דרכו מכל דרך המלכים, ולקבל על עצמו עול התורה שאינה נקנית רק במעוט תענוג, ואף אם נאמר שדוד צפה ברוה"ק את השכר הגדול הצפון ללומדי התורה בעוה"ב, ואת התענוג הגדול אשר הבטיח הקב"ה בעדם, להיות יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ומחמת זה מאס בכל תענוגי עוה"ז, ובחר יותר לקבל עליו עול התורה, בכדי שעי"ז ישיג גם הוא את השכר הרוחני הצפון לעתיד לבוא, גם זה לא יוכל להעלות ארוכה לקושיתנו, כי לפי הכלל דקיי"ל, אשר המחזיק לומדי תורה יקבל שכר כמו הלמדן בעצמו, ומפורש אמרו (פסחים נ"ג) כל המטיל מלאי לכיסן של ת"ח זוכה ויושב בישיבה ש"מ שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף", א"כ הלא היה בידו תרופה להשיג גם שכר התורה אף בלא למוד בעצמו, באשר היה מלך' והיה ספוק בידו לכונן הרבה ישיבות של ת"ח ולהספיק צרכיהם, והיה מקבל שכר כמוהם, ועי"ז היה יכול לנחול שני העולמות ביחד, בעוה"ז לחיות חיי נועם וענג כפי שראוי לכבוד המלך, ושכר הרוחני היה זוכה ע"י החזקת ת"ח, אמנם לדברנו א"ש דאם היה שוה במשקל אחד, החזקת תורה כמו תורה, אז אולי גם דוד המלך היה עושה כן, אבל לפי שבארנו בשם הספרי, אשר מצד הדין, דוקא מי שיגע ועמל בתורה, זוכה לכל שכר התורה, כי רק למוד התורה בעצם הוא עקר רצונו ית', באשר חמדה גנוזה היא שהקב"ה משתעשע בה תמיד, ומה שהשוה החזקת תורה ללמודה בעצם, הוא רק מחסד ה', באשר בלעדי זה לא היתה תקומה לעולם חלילה, ואין זה עיקר רצונו, רק מאניפעסט בעד האנשים שאינם יכולים ללמוד בעצמם, משו"ה דהע"ה שהיה בלבו אהבת הרוממות, ורצה לעשות רצונו ממש, קבל על עצמו עול התורה, אף שבודאי היה יכול להנות מן המאניפעסט, ולהשיג שכר התורה ע"י החזקתה, אכן באשר ידע שאין זה עיקר רצונו, והמאניפעסט לא ניתן רק בכדי שהעולם יתקיים לא רצה להנות ממנו, ובחר לעשות רצונו האמיתי, ובזה הראה לכל איך גדלה אהבתו לד', כי מאס בכל תענוגי עוה"ז בכדי לעשות נחת רות ליוצרו, ולא למענו, כי הוא היה יכול להשיג השכר גם ע"י החזקת תורה, וזה מה שאמר "בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי" ותראה איך בוער בקרבי שלהבת יה, ובנסיון גדול עמדתי עבור רצונך, והוא אף "כי חסדך" כלומר החסד שלך שעשית עם בריותיך, להשוות החזקת התורה ללמודה בעצם, הוא נגד עיני' פי' שעומד תמיד נגדי, ובכל שעה ביכולתי לקיים זאת, באשר כסף לא יחסר לי, כי מלך אנכי וספוק בידי, ובכ"ז אנכי לא אעשה כן, רק והתהלכתי באמתך שקבלתי עלי עול למוד התורה בעצם, שנקראת אמת, כמ"ש (ברכות ה') אמת זו תורה

ובדברינו אלה סרה ג"כ קושיית המפרשים על פסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". והקשו כי אין בחינת המבין נצרכת רק לשני דברים שיש להם השתוות קצת, כגון שני מיני זהב, אשר לפי ראות עיני אדם שאינו מבין, המה שוין