מצח אהרן חלק א מז

למדה"ד, פי' שהשוה שכר המחזיק לו"ת לשכר הלומדים עצמן, וזה דבר קל הוא לכ"א לקיים

ואחרי כל הדברים האלה, נוכל לאמר שהקושיא שהקשינו, מדוע יגיע שכר להמחזיק, כמו להלמדן בעצמו, והתרוץ שתרצנו, שאין זה מן הדין רק מחסד ה', האי קושיא והאי פרוקא מקשה ומתרץ דהע"ה בפסוק שהתחלנו, וזה באורו, "אחת דבר אלקים" כלומר הלא אלקים רק אחת דבר. ששכר הפרנסה וכן תחה"מ לא יזכו לזה רק מחמת דבר אחד, והוא התורה, העומלים וההוגים בה יזכו לזה השכר, וכמ"ש אם בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, וכן גבי תחה"מ לא נזכר רק דבר אחד, כי טל אורות טליך, דוקא למשתמש באור התורה, ואמנם אנכי, שתים זו שמעתי' כי שמעתי מדברי חז"ל שהוסיפו עוד אחת, ולשנים יגיע השכר, דלענין הפרנסה הוסיפו לאמר, שמפני מה זוכין לעשירות מפני שמחזיקין ידי לו"ת, וכן לענין תחה"מ הוסיפו לאמר שכל המהנה לת"ח מנכסיו הרי הוא כאילו מתדבק בשכינה, הרי שהוסיפו לאמר שגם המחזיק לו"ת יזכה לכל היעודים כמו הלמדן בעצמו, ופלא הוא, הלא אינם שווין ביגיעתן וא"כ למה זה ישתוו יחד בקבלת שכרם ל וע"ז תירץ "כי עוז לאלקים" מלת "עוז" נופל על התורה, כמ"ש (ברכות) אין עוז אלא תורה שנא' מפי עוללים יסדת עוז, ושם אלקים מתיחס למדה"ד, ושם הוי' מתיחס לרחמים כידוע, ולכן אמר, כי "עוז", מה שנזכר שדווקא לעומלי התורה הנקראת עוז תנתן השכר, הוא "לאלקים" פי' למדה"ד, אבל "ולך ה' חסד" פי', ששיתף גם שם הוי' שהוא חסד, ומהו החסד "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" כלומר שתשלם להמחזיק לו"ת כאילו היה זה מעשהו ממש, וכאילו הוא בעצמו יגע ועמל הרבה על התורה, וזה באמת חסד גדול הוא וכנ"ל

ולפמ"ש יתבאר לנו כמין חמר עוד פסוק אחד (תהלים כ"ו) בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באמתך, ואינו מובן מהו הנסיון הגדול שיבקש לבחון אותו, ולדוגמא נקח משל, הנה לכל מלך יש הכנסות רבות אשר יכניסו בני המדינה לאוצר הממשלה, כי מטיל על בני המדינה לשלם מסים וארנוניות, גם מכסים מסחורות שונות, ומאלו ההכנסות יוציא כל ההוצאות הנחוצות, להחזיק לאנשי חיל, להפקיד שופטים, שוטרים, פקידים וכדומה דברים הנחוצים להגנת המדינה, פעם קרה מקרה בלתי טהור אשר מאיזה סבה דלו ונתרוששו מאוד בני המדינה, ומטה ידם מלשלם המכס לאוצר המלך, וגם כלה המסחר מן השוק, כי מגודל המכס יעלה מחיר הסחורה ליוקר, ובשנים שאינן כתקונן, אין יד הקונים משגת לקנות ביוקר כזה, כיון שראה המלך אשר בני מדינתו גועים ברעב, והוא היה מלך חסד הרוצה בתקון המדינה, העביר כרוזא ונתן מאניפעסט, אשר על משך שנה אחת פוטר מלשלם המסים והמכסים, ועי"ז רווחא עלמא, כי כל הסחורות היו בזול וממילא נמצאו גם קונים, ואמנם נמצא איש אחד בתוך המדינה, אשר היה לו מסחר גדול, שהיה עולה מכסו מדי שנה בשנה לסך רב, וכאז כן עתה אף לאחר המאניפעסט הביא מכסו הרב והעצום לאוצר המלך, ומחמת שדבר זה היה לפלא גדול בעיני המלך ושריו, שלח המלך אחריו לשאול אותו, הן כל אדם בהול על ממונו, והלא אנכי נתתי מאניפעסט שתוכל גם אתה להפטר מן הסך העצום, וא"כ איך לא תחוס עינך על ממונך ותתן לאוצרי כפי שהיית נותן עד עתה, ויענהו האיש בחכמה, אדוני המלך! אל תחשבני בזה לאיש פתי ושוטה המאבד מה שיש לו, ואילו פטרתנו מן המכס מחמת שאין לפניך שום צורך בהמכס, אז וודאי שלא הייתי נותן אפי' קשיטה אחת, כי גם עיני תחוס על ממוני, אבל באמת ידעתי נאמנה כי תצטרך וגם עוד מוכרח אתה לקבל מכסים, כי בלעדי זה אין שום מקום לפרנס הוצאת המלוכה כי רבה היא, ואשר תקון וקיום כל המדינה תלוי רק ע"ז, כי אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, ורק מחמת שבני המדינה נתרוששו מאוד, ובאם היו עוד צריכים לשלם המכס לא היתה תקומה להם, משו"ה היה ההכרח לפטרם מן המכס, ואמנם אנכי אשר ברכני