מצח אהרן חלק א מב

פן נמות. ובתשובה הזאת שאמרו דבר אתה עמנו "ונשמעה", פי' שיאמינו ג"כ למשה, נגמר ענין קבלת התורה, דכ"ז שלא קבלו עליהם האמונה הזאת, לא היו יכולים בשום אופן לקבל התורה, וכמ"ש לעיל, שבכל דור ודור אם יזדמן לאחד איזה שאלה או ספק, לא ישמע להמורה שיאמר לו שכך כתוב בתורה, אבל עתה שקבלו עליהם גם האמונה הזאת, א"כ אף שכל העם לא ילמדו עד שיגיעו להוראה, מ"מ יאמינו במה שהרב אומר להם אסור או מותר, פטור או חייב, ולפ"ז פירוש התשובה, "ונשמעה" לא כפי הפשוט בפי כל, שישמעו לדעת מה שיצום, רק הכונה שישמעו גם למשה, ופירוש "ונשמעה" (מיר ווערדען בעפאלגען), וא"כ גם בתשובה הזאת הראו נסיון גדול, לקבל על עצמם ועל זרעם הבאים אחריהם להאמין גם לבו"ד, ומתחלה לא אמרו אלא מה שידבר ה' נעשה, ובמלת "נשמע" נתרצו ג"כ לציית למשה ולכל הנביאים שבכל דור ודור, ומשום זה זכו לכתר גם בעד נשמע, דזהו קבלה חדשה יתירה על הקודמת

ובזה יסורו הדקדוקים, שראיתי מדקדקים, דבתחלה אמרו, כל אשר דבר ה' "נעשה", ולא הזכירו נשמע, ואח"כ אמרו, דבר אתה עמנו "ונשמעה", ולא הזכירו "נעשה", ובפ' משפטים נזכרו תרווייהו ביחד, ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ואמרו תבת "נעשה" מקודם, ובפ' ואתחנן, קרב אתה ושמע גו' ואת תדבר אלינו גו' "ושמענו ועשינו" הזכיר ג"כ תרווייהו, אבל השמיעה הקדימו לעשי', ולדברינו דקבלת נעשה, וקבלת נשמע, המה שני עניינים נפרדים, דקבלת נעשה, הוא על עיקר הדבר, שנתרצו לקבל התורה ולשמור חקיה ולקיים מצוותיה, וקבלת נשמע, הוא שיאמינו גם למשה ויצייתו גם לו ולכל הנביאים אחריו, יבואר זה דמתחלת הענין באשר אמרו בתשובתם, כל אשר דבר "ה'", ולא קבלו עליהם עוד האמונה במשה, לכן לא אמרו כ"א "נעשה" בלבד, דקבלת נשמע עדיין לא קבלו, ואח"כ בפסוק דבר אתה עמנו ונשמעה, הוא הקבלה לשמוע גם למשה, לא אמרו כ"א נשמעה בלבד, משום דקבלת נעשה כבר קבלו עליהם, ואמנם מעתה כבר יש בידם שתי הקבלות, לכן בפ' משפטים כאשר לקח משה לקרות את ספר הברית באזניהם, ולהודיע להם משפטי התורה, השיבו שתי התשובות ביחד, דהא כבר קבלו עליהם שתי הקבלות, וזכרו נעשה מקודם, באשר זהו היתה קבלה הראשונה, אבל בפ' ואתחנן, דשם הוא עיקר הענין, אשר משה יוכיח אותם על שלא רצו לשמוע בקולו, והלא אתם בעצמכם בקשתם זאת שאנכי אדבר עמכם ולא ה', וא"כ מדוע לא תשמעו וכמ"ש שם כל הענין, קרב אתה ושמע גו', ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר ה' אלקינו, ובאשר עיקר הענין לא מיירי רק מענין זה, לכך הקדים, ושמענו לועשינו, כיון שע"ז היה עיקר ההוכחה, ומיני' קא סליק, כמ"ש ואת תדבר אלינו, ולהכי הקדים השמיעה לעשיה

ועתה נבוא לבאור המאמר שהתחלנו, דהנה אף שזכו לעטרה בעד נעשה ובעד נשמע, מ"מ מתחלה באשר לא אמרו רק "נעשה" בלבד, וקבלת "נשמע" עוד לא קבלו עליהם, לא זכו עדיין לשום עטרה, אפילו בעד "נעשה" שכבר קבלו, כי מה תועיל הקבלה הזאת לבדה כ"ז שלא קבלו עליהם להאמין גם במנהיג בו"ד, דבאופן זה לא יוכל להיות קבלת התורה וכמ"ש לעיל, ורק אח"כ כאשר קבלו עליהם קבלת "נשמע" ג"כ, אז זכו לכתר בעד שתיהן ביחד, וכיון שבפעם אחת זכו להתעטר בשתי העטרות ביחד, משו"ה אין צורך כ"א למלאך אחד לכ"א מישראל, והמלאך עטרם שתי העטרות ביחד, ומשו"ה לא באו כ"א ששים רבוא, לכאו"א מלאך אחד, אבל בעת שחטאו בעגל והוצרך להסיר מהם העטרות, לא אבדו בפעם אחת שתי העטרות, ורק מקודם אבדו עטרה אחת והוצרך להסירה, והשניה עדן היתה קיימת, ואח"כ חטאו עוד עד שאבדו גם עטרה השנית, וכיון דההסרה היתה בשתי פעמים זה אחר זה, הוכרח להיות שני מלאכים לכ"א, באשר בשתי פעמים פרקו העטרות מהם: