מצח אהרן חלק א לט

העריצים, ובאשר ראו כל העם את מופתיו הנוראים וחסדיו הגדולים שעשה במצרים ובים סוף, עי"ז נתחזקה האמונה בקרב ישראל להאמין שאין כד' אלקינו, וכמ"ש "וייראו העם את ה' ויאמינו בד', אמנם אח"כ כאשר הגיע זמן הנבחר לקבלת תוה"ק, וחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, בטענתם, שאין בכחם לקיימה, ולא נשאר לפניו ית' כ"א לתתה לנו, והנה בקרב בני ישראל היו נמצאים שני סוגי אנשים, א') ההמוניים ואנשים ששכלם פשוט, ולא יכלו להשיג בשכלם הקצר, אשר לפניו ית' אין שום נ"מ אם יקבלו את התורה אם לאו, וכי מה איכפת ליה אם שוחט מן הצואר או מן העורף, ועיקר רצונו הוא בכדי להיטיב אותנו ע"י עשיית מצות התורה, רעיון כזה לא יכלו להשיג, ורק חשבו שכל רצונו הוא רק לטובת עצמו, וא"כ אם יצווה להם בדרך חיוב ואזהרה, אשר עי"ז שהוציאם ממצרים קנה אותם לעבדים, ומחויבים לשמוע לכל אשר יצוום, באופן זה, יוכלו חלילה להטיל דופי בכל האמונה שהאמינו בו עד עתה, כי יאמרו שהוכיח סופו על תחלתו, שכל הטורח שהטריח להוציאם ממצרים, לא היה כ"א בשביל טובת עצמו, שיקבלו את התורה, מה שאין שום אומה רוצה לקבלה, ובאם יתן להם בדרך רשות, ולתת הבחירה בידם, ומן הטובות שעשה עמהם מכבר לא יזכיר להם כלל, א"כ וודאי הדבר שגם הם לא יתרצו לקבלה, באשר כבר שמעו מפורש יצא מפי כמה אומות שאין זה בכחם לקיימה, ולכן עשה עמהם באופן זה, נתן הבחירה בידם, ובכן לא יוכלו עוד לחשוד אשר כל הטורח היה רק בשביל זה, באשר גם כעת אין אונס אותם, ואם לא ירצו לא יקבלו, ורק בכדי לפעול אצלם שיתרצו מרצונם לקבלה, הזכיר להם כל החסדים הגדולים שעשה עמהם מקודם, אף עוד שלא קבל מהם שום טובה, ומכ"ש עתה שישמעו בקולו לעשות מה שיצום, וודאי שאין קץ וערך לשכרם הגדול ורב טוב צפון בה. סוג ב') הם הזקנים שבעם, בעלי דעה שהבינו מעצמם, אשר זה לא יוכל היות שרק טובת עצמו דורש הקב"ה בזה, וודאי שכל המצות לא נתנו אלא לצרף אותנו, ובכדי שעל ידם ימצא מקום איך להיטיב אותנו בזה ובבא, ואפילו אם היה עולה גם על דעתם שגם טובת עצמו יש בזה, בכ"ז ג"כ לא היו מטילים דופי ושמצה בפעולות הקודמים, ולומר שכל עיקר כוונת יציאת מצרים לא היה רק לטובתו, וכדרך החכמים השוקלים בפלס ומאזנים כל דבר, ואף אם ימצאו איזה פנייה קלה בטובת מטיבם, ג"כ לא יטילו דופי במעשיו הגדולים, ולאנשים כאלו היה יכול לצוות גם בדרך חיוב ואזהרה, ושמחמת הטובות שעשה עמהם מקודם, משועבדים המה לו עי"ז לקבל גזרותיו, ונמצא ג"כ דכוונת זכירת יציאת מצרים ושארי החסדים הקודמים, חלוק היה לשני סוגים, לפני סוג הא'), היה הכוונה שזכירת החסדים יועיל להסיתם שיתרצו לקבל, ולפני סוג הב'), כוונת הזכירה היה רק שידעון שמחמת זה קנוים המה לו לעבדים ומחויבים לקבל גזרותיו

ומעתה בא וראה איך הדברים האלה מבוארים בכתובים אשר לפנינו, אמר "כה תאמר" באמירה רכה "לבית יעקב" שהמה ההמונים והנשים כפרש"י על מקומו, להם תדבר רכות, "ותגד לבני ישראל" להזקנים המכונים בשם ישראל, תגד בדברים קשים כגידים, וחוזר ומפרש, מה המה אלו הדברים אשר אנכי מצוה אותך, כי לאלו תאמר כך, ולאלו כך, "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", ההקדמה הנזכר בה חובת יציאת מצרים, תאמר לשני הסוגים גם יחד, רק שלפני כל סוג וסוג תפרשו כפי הכוונה המיוחד לו, לזה רכות, ולזה קשות, כי לפני ההמוניים, אשר אמרתי לך להגיד להם באמירה רכה, תאמר להם אחר ההקדמה מיציאת מצרים בנוסח כזה, "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" פי' לא תאמר לפניהם בלשון חיוב ואזהרה, רק בלשון "אם תשמעו" שתתן הבחירה בידם, ורק תסיתם ותפתה אותם בזה, כי אם ישמעון בקולי, אז "והייתם לי סגולה מכל העמים כי באשר עוד טרם קבלתי מהם שום טובה והנאה, עשיתי להם טובות כאלו, א"כ כ"ש אם ישמעון בקולי, שאז וודאי יהיו לי סגולה