מצח אהרן חלק א לו

וזה כוונת מארז"ל, כל מי שאין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו, פי' שהאדם אשר כל ימי חלדו לא יעסוק כ"א בתורה, ומונע הוא מלקיים שאר מצות, צדקה וגמ"ח, ומסתמא יחשוב שאין דבר חביב לפני הקב"ה יותר מלמוד התורה, אז אפי', תורה אין לו, כלומר שגם התורה אינו שלו, וכגזל נחשבת אצלו, כי לדעתו שעיקר הוא למוד התורה, לא היה צריך כלל ליתנה לבשר ודם, כי דבר התלוי בפה יוכלון המלאכים לקיים הרבה יותר מן האדם, ורק ע"י המצות מעשיות זכו בני האדם להתורה, באשר המלאכים לא יוכלו לקיים אותם, וזה ג"כ מה שרמז הכתוב "ויתהלך חנוך את האלקים פי' שהלך רק עם אלקים בלבד, ולא עסק בטובת הבריות, לכן ואיננו כי לקח אותו אלקים", כי אין לו צורך בזה העולם התחתון באשר שזה העולם לא נברא כ"א לעשות טובות מה שנוגע לזולתו, לעשות צדקה וחסד עם כל אדם ולהשתדל רק בטובת הבריות, וכמאמרם ז"ל (שבת פרק ב') גבי הלל שאמר להגר שבא להתגייר ובקשו שילמדו כל התורה על רגל אחת, וא"ל דעלך סני לחברך לא תעביד זה הוא כלל גדול בתורה, ואידך פרושא היא, הרי שגם הוא אמר, שעיקר הוא רק לאהוב רעו כמוהו, יעזרנו ה' רק לעשות טוב כה"י, ויבנה המקדש בב"א ואמן: דרוש ה' לשבועות

דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא שר מלאכי השרת, ולכל אחד ואחד מישראל קשרו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל בעגל ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופרקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ושבת פ' ר"ע)

וכבר נתקשו הראשונים בזה המאמר, מדוע בעת הקשירה, היה בכח מלאך אחד לקשור שני הכתרים גם יחד, ובעת הפריקה לא היה בכח מלאך אחד כ"א לפרוק כתר אחד, ועיין בתוס' שם, וגם עיקר הדבר אינו מובן, מאיזה טעם הגיע להם כתר בעד "נשמע", דלפי דרך הפשוט, אין בקבלת, הנשמע, שום גדלות, דאחרי שכבר קיימו **(לחשוב שפטור הוא משמירת חקיה ופרטיה, ואף אם לא ישמרם לא יקבל עונש, כיון שלא מרצונו קבלה, ויוכל כ"א לפטור עצמו בטענת "אונס הייתי", אכן לפי הדין דקיי"ל במס' ב"ב דתליוהו וזבין זביני זביני, מ"ט דאמרינן כיון שקבל הנאה ג"כ מהאונס, שקבל דמים, ואגב אונס וזוזי גמר ומקני, א"כ ה"נ דאם קודם קבלת התורה לא היו מקבלים שום טובה מהקב"ה, ובאופן זה היה האונס כמו "תליוהו ויהיב" והיה טענת אונס, טענה טובה, אבל הא היו במצרים עבדים לפרעה, והקב"ה הוציאם בידו החזקה, וא"כ קבלו טובה גדולה מהקב"ה עבור קבלת התורה, דמשו"ה הוציאם לחירות, וא"כ אף אם אח"כ כפה עליהם ההר כגיגית לא יוכלו לטעון טענת אונס, דאגב אונסא וההנאה גמרי ומקני, ומשו"ה קודם כל הדברות רצה הקב"ה להשריש בלבותינו, שלא נטעה חלילה, לזלזל בשמירתה, ע"י טעמי אונס, ולזה הקדים לומר, כי אנכי ה' אשר הוצאתיך מבית עבדים, וא"כ אין טענת אונס מעתה, דהא הוי כמו תליוהו וזבין, ולזה הטעם צוה לנו במנין מ"ע, לזכור בכל יום יציאת מצרים' רק להודיענו שחיוב שמירת התורה, חיוב אמיתיי הוא, ואין אנו יכולים לפטור מה"ד הגדול בטענת אונס, וזה כיון ג"כ משה בתשובתו באומרו להם הדא תורה מה כתוב בה, אנכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, והטעם שנכתב יציאת מצרים בתורה, רק בכדי להזהירנו ולהודיענו שאין אנו נפטרין בטענת אונס, ואתם "כלום למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם" וא"כ באשר אתם לא הייתם במצרים, באיזה אופן תנתן לכם התורה, אם יתנו לכם בלא אונס לא יהיה זה קשר נצחיי כמ"ש לעיל דאין רצוניי יוכל להיות נצחיי, ובאם תמעלו מעל לא יהיה לכם עוד חלק בה כי גם המלאכים לפעמים עלולים לחטא, וכמו שמצינו בדור המבול, שגם דרי מעלה נלכדו במצודות חטא גדול כמ"ש (בראשית ה') ויראו בני האלהים את בנות האדם ויקחו להם נשים גו', ובאם גם לכם תנתן באונס, א"כ סוף סוף תתרשלו מלקיימה, ותאמרו שלום יהיה לכם, אם גם בשררות לבכם תלכו, באשר אנוסים הייתם, ואונס רחמנא)**