מצח אהרן חלק א לד

הדברים שדבר מקודם הקב"ה עם משה, ומשה עם העם, ולכן לא ידעו כלל מאת התשובה הנעלה שהשיבו ישראל, והוא שהקדימו נעשה לנשמע, ואף אם אח"כ נודע להם כל העסק, שברצון ישראל לקבל התורה, מ"מ זאת לא יכלו להעלות על דעתם, שהקדימו נעשה לנשמע, ורק חשבו אשר אף אם רוצים לקבל התורה, מסתמא ישאלו מקודם מה כתיב בה, ולא ישעברו גופם לעשות כל מה שיצוום, וממילא לא יתקדשו ע"י קבלת התורה רק כמו קדושת דמים, שיוכל האדם ע"י חטאו להוציא עצמו לחולין, ולהפקיע מקדושת הישראלי, ומחמת זה היה שפיר טענה חזקה למלה"ש שלא ליתן להם התורה, כי האדם, מצד שהוא רק בו"ד ומורכב מיסודות עלול הוא לחטא, וכאשר יחטא וימעול בקדושת התורה לאיזה הנאה ותאוה עצמיית, אז יוציא עצמו לחולין מקדושת התורה, וא"כ לא יהיה קדושתו נצחיית, וקדושת התורה צריכה להיות נצחיית, כי אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא, וכמו שהוא ית' נצחיי, כן גם התורה צריכה להיות נצחיית, ועיין מ"ש בהגהות הש"ס של המהר"ץ חיות ז"ל, על המאמר (ב"מ נ"ט) נצחוני בני נצחוני בני, משו"ה טענו המלאכים מה אנוש כי תזכרנו, "ובן אדם" כי תפקדנו, רמז שגם אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה ובכ"ז חטא באותו יום עצמו שנולד, תנה הודך על השמים, כלומר למלאה"ש, שהמה מופשטים מחמר גשמיי, ואינם עלולים לשום חטא, ואצלם יוכל להיות קדושה נצחיית, ואמנם טענה זאת לא יכלו לטעון רק המלאכים שלא ידעו, אשר ישראל הקדימו נעשה לנשמע, אכן לפי האמת באשר הקדימו כבר נעשה לנשמע, וגם קדושתם הוא כמו קדושת הגוף, א"כ גם אצל בני האדם תהיה הקדושה נצחיית, ולכן אמר הקב"ה למשה "החזר להם תשובה" כלומר, התשובה שהשבת אלי מכבר בשם ישראל, והוא שהקדימו נעשה לנשמע, החזר אותה כעת פעם שנית לפני המלאכים, וכאשר ישמעו שגם ישראל נתקדשו בקדושת הגוף, ממילא בטלה ג"כ טענתם שטענו, שהאדם עלול הוא לחטא, כי מה איכפת לנו, אף אם יחטא האדם ג"כ לא יצא לחולין מקדושתו, ואדרבה ע"י החטא עוד יגדל הזכות, כי זדונות נעשין כזכיות, ובמקום שבע"ת עומדין אין צדיק גמור יכול לעמוד, והמלאכים שאינם עלולים כלל לחטא לא יוכלו להגיע למדריגה גדולה כזאת וא"כ בדין יגיע להם התורה

אמנם עוד חשש אחר היה למשה, שהיה ירא פן עי"ז יזכו המלאכים בדין, כי במס' (קדושין מ':) נשאלה שאלה, אם למוד עדיף או מעשה עדיף, והנה באם נימא שמעשה המצות הוא עיקר, אז וודאי שיזכה האדם נגד המלאכים בדין, כי אף שחלק הנסתר מן התורה, שהיתה כתובה לפני הקב"ה במרום בלא הבדל אותיות, וכדרך זה כל התורה, היא כולה שמותיו של הקב"ה כפי שנודע בקבלה האמיתיית, שאין חלוק בין פסוק ותמנע היתה פלגש, לפסוק שמע ישראל וזה החלק יכלו המלאכים ג"כ לקיים, מ"מ חלק הנגלה, מה שנצטרפו אותיותיה, ונעשה מזה כל המצות, חלק הזה, וודאי שהמלאכים לא יוכלו לקיימו, כי כלום יש אב להן שיקיימו מצות "כבד" או כלום חמדה יש להן שנצרכים לזהר מן ל"ת "דלא תחמוד", וכלום חסר להן מאומה, שיקיימו מצות "צדקה" וא"כ אי נימא שמעשה המצות עדיף, אז ודאי יזכה האדם נגדם, אכן משה היה חושש אולי באמת למוד עדיף, והעיקר מה שחשוב ומקובל בעיני ה' הוא רק שילמדו התורה, ודבר זה התלוי רק בפה, יוכלון המלאכים לקיים הרבה יותר מן האדם, באשר אין להם שום מניעה להפריעם מזה, והמה יכולים ללמוד תמיד באין הפוגה, משא"כ האדם המורכב מיסודות חומרית ויש לו הרבה מקרים וסבות המבטלים אותו מלמוד התורה, וא"כ כח זה התלוי בפה וודאי שהמלאכים מוכשרים יותר לזה, ולזה אמר משה לפני הקב"ה "מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם" פי' פן יטענו המלאכים, שעיקר הוא "הלמוד" התלוי בפה, ופיהם הוא מסוגל יותר לתורה, ובכדי להבינו שגם טענה זו אינה, רמז לו הקב"ה באומרו, אחוז בכסא כבודי, כי שם "כסא הכבוד" מושאל לתאר לפנינו בתאר גשמיי את הנהגת הקב"ה, וכמו שנראה במלכותא, דארעא