מצח אהרן חלק א לב

הראה לכל את גודל הבטחון שהיה לו בד', וגם ד' שילם לו כנגדו להראות שאין מחסור כל הבוטחים בו, וברכו בשלש מתנות טובות על כל האילנות, אף ישראל הקדימו נעשה נשמע, ולא שאלו אם יכולים להתקיים בהם, כמו שטענו שאר האומות, אשר גם בלאו דלא תרצח, או לא תנאף לא יוכלו להתקיים, ובזה הראו ג"כ את איתן מבטחם בד', וברכם ה' ג"כ בשלש מעלות אלו כנ"ל, כדמיון התפוח

וכשנשית לב על טבע התפוח, זה האתרוג, אם יעמוד בגן המיוחד לפניו, וישמר ויעבד ויזמר ויעדר, אז יהיו האתרוגים מובחרים, ומצוינים בשלש מעלות אלו, בטעם מראה וריח, אבל אם יעמוד עץ התפוח בין עצי היער, אז לא יוסיף תת כח הטעם והמראה, כי יתקלקל ע"י שכניו ואילני הסרק אשר אצלו, ולא ישאר כ"א הריח אשר הוא לא ישתנה בשנוי מקום, וגם במעלת הריח, לא כל העתים שווין, כי בעת אשר האתרוג עומד בתמימותו ובשלמותו, אז לא יורגש כ"כ ריחו החזק והנעים, רק כאשר תקלוף מעט את עורו ממנו, אז יורגש הריח החזק ביותר, וכאשר תוסיף עוד למשמשו ולדחקו בידים, יורגש הריח ביתר שאת, וכל מה שאתה דוחקו וממשמשו ביותר, כן יתרבה הריח ביתר עז, כדמיון הזה ממש נדמינו גם אנחנו, כי בהיותנו באה"ק המקום הנעלה אשר בחר ה' לשבתנו, אז היינו נשפעים ממנו בכל המעלות, בטעם, כי מרבוי המצות ומע"ט שעשינו היה לנו טעם גדול, אצל כל אחד מאתנו היה נרגש טעמי התורה והמצות, ואם במראה, כי ישראל היו מצוינים בבגדיהם ולבושיהם, בתאר פניהם, אשר כל עמי הארץ ראו והכירו כי שם ה' נקרא עלינו, ואומר ישראל אשר בך אתפאר, גם בריח כמ"ש וריח אפך כתפוחים, כי ריח היהדות היה נודף מאת כל אחד מישראל, אבל עתה אשר בעוונינו נתרחקנו מארצנו ונתערבנו בין הגוים, סר מראנו, פג טעמנו, עי"ז למדנו מדרכיהם הרעים ומעשיהם, ומצות תוה"ק השלכנו אחר גוונו, ופג טעמי המצות מאתנו, גם מראית פנינו נשתנו כי בעוה"ר לא נכיר כעת עפ"י מראה בין ישראל לבין א"י לא בתאר פנים ולא במלבושי הגוף, וכמה וכמה יש אשר לא נוכל כלל להכירם אם מזרע ישראל המה, וחשך משחור תארנו הטוב, שהיה לנו מני אז ולא נשאר לנו בלתי הריח בלבד, ואם עפ"י טעם ומראה לא נוכל להכירם לישראלים, מ"מ ע"י הריח הטוב, ריח היהדות הנודף מהם, בזה נוכל להכירם כי זרע קדש המה, ואף אם בשעה שהשנים כתקונן שנות שלוה ושלום אז לא יורגש כ"כ ריח יהדותם, אכן בשעה שיתחילו לפשוט עורם מעליהם, ומתחילין לדוחקם בכל מדרך כף רגלם, עבור שם ישראל הנקרא עליהם, או רק אז יורגש ריח יהדותם ביתר שאת ויתר עז, וכמו שהנסיון הראה לנו בעליל, אשר כמה אנשים שהיו רחוקים לגמרי מן התורה והמצות, וטעם התורה פג מקרבם, וגם הכרת פניהם לא ענתה בם עוד שהמה מזרע ישראל, ובכ"ז נתנו עצמם לדראון ולבוז, וממונם הרב לבז ומשיסה, ולא המירו כבוד אלקינו חלילה, וזהו פירוש הפסוק, כתפוח בעצי היער, שאז לא יוכר מעלתו כ"א בריח בלבד, כן דודי בין הבנים, בשעה שאנחנו בין האומות בין הבנים אז לא יוכר הישראלי כ"א בריחו בלבד

וזה הכח הנעלה, והסגולה היקרה שיש בתוכנו, אשר אפילו אותן אנשים אשר סרו מדרך התורה, יוכלו לעמוד בנסיון גדול ונורא כזה, להפקיר עצמם וממונם בעד כבוד אלקינו, נמשך רק מזה שהקדמנו נעשה לנשמע, שעי"ז שעבדנו עצמנו בשעבוד הגוף לעבודת קדשנו, וממילא מחויבים אנחנו למסור גופנו על התורה ומצות וכמ"ש לעיל, משו"ה נתן לנו ה' הכח הגדול הזה, שנוכל לעמוד בנסיונות חזקות, נגד רוחות רעות הרוצים לסערנו ולעקרנו מאמונתינו הקדושה והיקרה, ומי שאינו מצווה ע"ז יחסר לו הכח הנעלה הזה

ובדרך הקדמה הזאת יתישב לנו הטעם מה שאז"ל במס' יומא, במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיק גמור יכול לעמוד, וכן מ"ש גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כזכיות, אשר כלם מקשים ע"ז, מדוע יהא חוטא נשכר, ויחשב לו עוד הזדונות כזכיות, הא תינח שע"י תשובה נמחק העוון שחטא,