מצח אהרן חלק א לא

שדר באילן משנה לשנה, ואחר שנה נופלין עלין של אשתקד ובאין עלין אחרים, הוי פריו קודם לעלין שבאין בשנה אחרת ע"כ, והנה הטעם שגזרה חכמתו ית' בטבע כל האילנות, להצמיח העלין קודם לפרי, הוא מחמת שהפרי בילדותו בתחילת הצמיחה, מחמת חלישותו ורכותו בעת ההיא, א"א להפרי להתקיים מקור וחום, ממטר וברד בלתי הגנת העלים, ועיקר העלים לא נבראו אלא להיות שומר לפרי כ"ז שלא נגמר, ואלמלא העלים לא יכול הפרי להתקיים אפילו זמן מועט כמאמרם (חולין צ"ב) אלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא, לכך הטביע השי"ת בכל האילנות שהעלים יהיו קודמין לפרי, באשר בלעדם אין שום תועלת בצמיחת הפרי, אחרי שאין לו שום שמירה להגן עליו ורק כאשר יגדלו העלים, אז יצמח הפרי כי כבר יש לו שמירה מעולה, והנה חז"ל אמרו (חולין ס'.) אשר כל הנבראים לדעתן נבראו, ולפי"ז כאשר שאל הקב"ה את התפוח, אם בדעתו להבראות בטבע הזאת, היינו שהוא יקדים לעלין, היה יכול לטעון טענה גדולה לפני המקום ב"ה, כי כפי הטבע שהטביע בו. שהפרי, יהיה קודם לעלין, וכאשר יגיעו יהי החורף יפלו העלים השומרים אותו, והוא ישאר בלא שמירה, א"כ מהו התועלת אשר יצמיח והלא לא יוכל להתקיים נגד כל הרוחות הגדולות והחזקות אשר יסערוהו בימי החורף, וגם ודאי שלא יהיה מקטני אמנה בטענתו זאת, באשר בכל האילנות, באמת כן הוא שהעלים קודמין לפרי, א"כ מסתמא א"א להפרי להתקיים בלא עליו, אפי' בימי הקיץ, שאז לא יקרה רוח שאינה מצויה, ובכ"ז התפוח לא טען מאומה, רק שם מבטחו בד' אשר מסתמא אם רצונו ית' להטביע בו הטבע הזאת, בטח ישמרנו ויצילנו, אשר יוכל להתקיים, וא"כ התפוח הראה לנו את גודל בטחונו בד', ושאין להרהר אחר רצונו ית', אף בדברים כאלו שהם נגד הטבע, ומחמת גודל הבטחון שהיה לו, לכן שילם לו ד' את גמולו בראשו, והבדילו לטובה כל האילנות, כי כל מיני פרי האילנות, לא ברכם ה' רק באחת מאלה, או בטעם, או במראה, או בריח, וכל מיני בשמים שיש להם ריח טוב, אין להם טעם ומראה, וכל מיני תאנים וענבים שקדים ורמונים, שטעמם טוב, אין להם מראה וריח, אבל לתפוח הזה שהוא האתרוג, ברכו ד' בכל המעלות, אם במראה הוא המהודר מכל הפירות שבעולם, ורק הוא הוא הפרי עץ הדר הנאמר בתורה, ואם בריח, הלא יש לו ריח חזק ונעים מאוד, וכמ"ש וריח אפך כתפוחים, וגם יש לו טעם טוב ומתוק לאחר גמר בשולו, וכמ"ש (שבת דק"ט) ליתי אתרוגא חליתא, פי' מתוק, ולא זכה לכל אלו הסגולות היקרות ביחד, רק מחמת הבטחון שהיה לו בד', שהיה לפניו מקום לטעון, באיזה אופן יוכל להתקיים נגד טבע שאר האילנות, והוא לא הרהר אחר רצון בוראו, לכן ברכו ה', אשר לא לבד שיוכל להתקיים, וכל הרוחות לא יזיקוהו, עוד הנהו המובחר שבכל הפירות וענין כזה ממש היה אצל ישראל בעת קבלת התורה כי באמת איך יוכל אדם לקשור עצמו בחיוב לעשות מה שיצוהו, כי אולי יצוהו דברים כאלה, אשר בשום אופן לא יוכל לקיימם, ובכן היה באמת מקום טענה גדולה לפני ישראל, שלא יוכלו להתחייב בקחתם התורה, כ"ז שלא שמעו את חוקיה ודיניה ופרטיה, כי פן ימצאו בה חוקים כאלו, שאין בכח אנושי, לקיים, וכאשר טענו כן באמת שאר האומות, כשחזר עליהם הקב"ה, שאלו מה כתיב בה, אבל זרע קדש, לא עשו כן, רק הקדימו נעשה לנשמע, ואף שלא היו יודעים עדיין פרטי המצות, מ"מ נתקשרו ונתחייבו לקבלם, ובזה הראו לכל, את חוזק בטחונם בד', אשר מסתמא לא יבוא בטרוניא עם בריותיו, ולא יכביד עליהם דברים כאלו שא"א לקיימם, לכן מחמת זה הבדילם ד' ג"כ בשלש מעלות אלו על זולתם אם בטעם אמר וחכך כיין הטוב, ואם בריח, אמר וריח אפך כתפוחים, ואם במראה, אמר ומראך נאוה. ומה יומתק לנו כעת מאמר הנ"ל, למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך, שזה הכח והנסיון הגדול, שהראה התפוח בתחלת בריאתו, הראו ג"כ ישראל בעת מ"ת, כי מה תפוח פריו קודם לעליו, וא"כ היה לו מקום טענה, וע"י שלא טען