מצח אהרן חלק א כח

אשר מכונים המה בשם "עם", עליהם אמשיך חוט חסד, ונתתי חנם בעיני המצריים, שמעצמם יתנו להם, ומשו"ה אמר ג"כ, העם "הזה", שהוא לשון נסתר, כיון שמדבר זה עם הזקנים אודות הע"ר, שייך לשון נסתר, אבל "והיה כי תלכון" פי' כשאתם הזקנים תלכון, מדבר בלשון נוכח, שעמהם גופא מדבר, ועליהם קאי הצווי "לא תלכו ריקם" לכם אני מצווה באזהרה שלא תלכו ריקם, כי אתם מוכרחים לילך ולבקש, ואח"כ אמר "דבר נא באזני העם" ודייק לכתוב, באזני "העם" דמשום דלשון "נא" שהוא לשון בקשה לא קאי אלא על הע"ר, לא כן הזקנים, להם צוויתי באזהרה גמורה, וכן מסיים אח"כ בפ' בא, "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים גו'" כלו' שבני ישראל החשובים אשר המה וודאי מזרע אברהם, המה שאלו בחזקה מן המצריים, אכן "וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום", פי' שהע"ר המכונים בשם "עם", עליהם נתן ה' את החן. שעד שלא שאלו נתנו להם, וכדברי המדרש ע"פ זה שהבאנו לעיל, והטעם כמ"ש, והכל עולה כפורחת בעז"ה

גם יתורץ לנו קושית המפרשים, בקשה זאת מה טיבה כי מי פתי ימאס בכסף וזהב, כי האי בקשה האמורה כאן, אין זה כוונת בקשה, לסרב ולהפציר בהם מאוד (בל"א בעטין זיך), אשר בקשה באופן כזה עדיפא היא עוד ממעלת הצווי, רק בקשה הזאת, כוונתה למעט שלא יזהיר אותם באזהרה, שאז יהיו מוכרחים ליקח, רק יבקש מאתם, ובאם ירצו יקחו, ואם לא ירצו יחדלו

ובכדי להמתיק הדבר, רק שיהיה קצת נוטה מכוונת פרושינו דלעיל, נמתיק זאת עפ"י משל, לאחד שעשה משתה גדול, לסעודת ברית מילה, וכפי הנהוג אצלנו, שעל ברית מילה יבואו הרבה אנשים, שגם אינם מקרובי ואוהבי הבע"ב, מחמת חביבות המצוה, ותיכף אחר קיום המצוה, תנתן לכל אחד מנה אחת אפים, של מיני מתיקה, ובאם בעה"ב ירצה עוד לעשות משתה באכילה ושתיה אח"כ, לא ישאיר את כל הקרואים על המשתה, רק לאוהביו וקרוביו ומכיריו האמיתיים, ובאם רואה הבעה"ב, אשר אחר אכילת מיני המתיקה יכינו עצמם ללכת מן הבית, אז יעשה כן, דאותן האנשים, אשר ירצה באמת שיהיו אצלו על המשתה, יסרב אותם ויפציר בהם הרבה ויאמר להם, איני מניח אתכם לילך מכאן בשום אופן, התמהמהו אצלי עוד מעט ונאכל ונשתה ונשמח ביחד, ובכדי שהקרואים האחרים לא יתביישו על שלא יבקש גם אותם, ויטיל קנאה בסעודה, יפנה הבעה"ב גם אליהם ויאמר, גם לכם אבקש שתתמהמהו פה, והנ"מ כי להאוהבים אשר רצה באמת, שיתעכבו אצלו יאמר בדרך צווי, איני מניח אתכם לילך מכאן, ולהאחרים אשר בלבבו מרוצה היה שילכו, רק מחמת דרך ארץ בקש אותם, אמר להם בדרך הזה, גם אתכם אני מבקש, וממילא מובן כי אם ירצו לילך מכאן לא יעכבם, וגם לא יוכלו לישא תרעומות על הבעל ברית, דהא הוא בקש אותם. וכן היה במצרים, להישראלים האמיתיים, זרע אברהם, אשר להם הבטיח ואח"כ יצאו ברכוש, וההכרח הוא אשר דבר אלקינו יקום לעולם, לכן אמר להם בלשון צווי "לא תלכו ריקם" איני מניח אתכם שתלכו מזה ריקם, אכן להע"ר אשר להם לא הבטיח ה' מאומה, רק שברצון ה' היה, שגם אותו צדיק א"א אל יתרעם עליו וכמ"ש לעיל, משו"ה אמר גם להם בדרך בקשה, ונתן הבחירה בידם, ובאם לא ירצו ליקח אז לא יהיה עליו שום תרעומות, דהא הוא היה מבקש גם אותם, ומחמת אשר בלתי ההכרח, לא היו הולכים לבקש, נתן ה' גם חנם בעיני המצריים להשאילם קודם שמבקשים, וזה מה שרצ"ל

ועוי"ל באופן אחר אשר יהיה מתאים יותר לפרושינו הנ"ל כאשר נדקדק בפשט הגמרא, שאמרה אין נא אלא לשון בקשה, ומאי הוסיפו בפירושם, אטו לשון "בקשה" הוא יותר מוכרח מלשון "נא", הא שני התיבות הללו פירושם, לשון בקשה? והנ"ל דשני לשונות של בקשה נמצא בכתוב, לשון "שאלה" ולשון "בקשה", וההבדל ביניהם כן הוא, אם השואל מחפש אחר עצות, וייגע עצמו למצוא