מצח אהרן חלק א כז

פטורים מטעם דמאי חסרתיך, ומשו"ה הוצרכו לנס כזה, שעד שלא בקשו יתנו להם, דאם לאחר הבקשה, עדיין יש טענת אונס וכנ"ל

ואמנם נס כזה, לא היה מן הצורך לעשות כ"א להע"ר, אשר שכר שעבוד אין מגיע להם, ולכן באם גם תחלת השאלה היתה באונס היו צריכים להחזיר בסוף, ובכדי שלא יהיה שום טענת אונס, עשה עמהם הנס שעד שאינן שואלין והן נותנין להם, אבל לפני הישראלים בעצמן, אשר להם מגיע שכר שעבוד מן הדין, אין צורך לנס כזה, כי המה היו יכולים גם לילך וליקח בחזקה, ומ"מ יהיו פטורים מלהחזיר כיון שמגיע להם, ושלהם נטלו, וכתשובת גביהה ב"פ, ואין הקב"ה עושה נס בכדי

ומעתה אין שום סתירה בדברי המדרשים דלעיל, דמה שאמר המדרש על פסוק, וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום "עדיין אינן שואלין והם נותנין להם", מיירי בהערב רב, וכמו שמשמע ג"כ מהכתוב בעצמו, וד' נתן את חן "העם" וכ"מ שנאמר "עם" קאי על הע"ר ועיין באלשיך ריש פ' בשלח, ואצלם ודאי שהי' נס הזה, והמדרש השני שאמר ע"פ ולכל בני ישראל היה אור, שהיה זה בכדי שישראל יוכלו לחפש כל המטמוניות, אשר המצריים היו רוצים להסתירם, דמשמע מזה שלקחו שלא ברצונם, מיירי בישראל גופא, וכמו שמציין המדרש גופא ע"פ ולכל בני "ישראל' ושם זה מונח על הישראלים בעצמם, ואצלם ודאי לא עשה הקב"ה הנס הגדול הזה, לתת חנם בעיני המצריים, באשר המה לא הוצרכו לזה, ובכדי אין עושין נס וכנ"ל

וגם הסתירה השניה שהקשינו, דמלשון "לא" תלכו ריקם, משמע שצוה הקב"ה בצווי ואזהרה ול"ת גמורה שמוכרחים המה ליקח הכסף וזהב, ואח"כ אמר, דבר "נא" באזני העם, ואחז"ל שהיה בבקשה, יתורץ ג"כ בדרך הזה, דלהישראלים בעצמם אשר עליהם לא המשיך הקב"ה חוט של חסד בעיני המצריים לתת להם מעצמן, והמצריים לא רצו לעשות להם, אם לא היו הישראלים מבקשים מהם, משו"ה לא היה יכול הקב"ה לאמר להם בדרך בקשה ולתת הבחירה בידם, משום דאז וודאי שלא הלכו לבקש וכמ"ש לעיל, שגם הישראלים יראים היו מפני המצריים להתגרות עמהם ולבקש מהם עוד כסף וזהב שלהם, כמו שאמרו, ולוואי שנצא בעצמנו, ובאשר שאם היה הבחירה בידם לא היו מבקשים, ובלא בקשה לא היו המצריים נותנים להם מאומה, וא"כ היו יוצאים בידים רקניות, ולא היתה מתקיימת ההבטחה שהבטיח ה', ואח"כ יצאו ברכוש גדול, משו"ה הוצרך הקב"ה לשלול הבחירה מאתם, והיה מצוה עליהם בגזירה ובאיסור שיקחו האוצרות וגם בחזקה ושלא מרצון המצריים יקחו, כי בלעדי זה לא תוכלו לצאת ממצרים, ובכ"ז אינם מחויבים להחזיר, כיון שמגיע להם מה"ד ושלהם נטלו, משא"כ הערב רב, אשר עפ"י הדין אין מגיע להם מאומה, ובאם הקב"ה היה מצוה גם עליהם בגזרה ליקח הביזה אז היו מוכרחים גם הם לילך ולבקש, בכדי לקיים גזרת ה', כי לא היו יודעים שהקב"ה יעשה להם הנס שמעצמם יתנו להם, וכיון שהיו הולכים לבקש, אז היו יכולים המצריים לטעון שבאונס היתה ההלוואה מחמת יראה, וא"כ היו מחויבים בסוף להחזיר כל מה שנטלו, ומשו"ה לא הזהירם הקב"ה בגזירה, רק נתן הבחירה בידם, והי' גלוי לפניו ית', אשר כעת שהדבר מסור בידם וברצונם, ואין מי שיכריחם לבקש מהם, וודאי שלא ילכו לבקש, כי גם הם היו יראים מן המצרים, ורק מחמת אשר רצון ה' היה אשר גם הם לא יצאו ריקם, נתן את חן העם בעיני מצרים להשאיל להע"ר בטרם שיבקשו מהן

ומה מאוד יומתקו הכתובים ויתורצו כל הדקדוקים שהקשינו, שמתחילה כאשר התחיל הקב"ה לדבר עם הזקנים, החשובים שבעם, אשר המה וודאי מזרע אברהם המה, והודיעם אשר בסוף יוצרכו ליקח הביזה, ומחמת אשר באופן לקיחת הביזה, לא היו שוים הזקנים עם הע"ר, כי להע"ר היה ההכרח להמשיך עליהם חוט חסד, ולהזקנים בהיפך, ומשו"ה בפרשה זו כאשר הקב"ה הודיע להזקנים את הענין של הביזה, דקדק בדבריו להבינם באיזה אופן יהיה לכ"א, ואמר "ונתתי את חן העם הזה" כלו' שלהע"ר