מצח אהרן חלק א כו

מלאכה דפטור, ובשלמא הישראלים ממש אשר היו מזרע אברהם, ועליהם נגזרה הגזרה, וגם ההבטחה לשלם להם שכר שעבוד ומתחלה כשקבלום המצריים להם לעבדים אדעתא דהכי קבלום, לשלם להם שכר שעבוד, משו"ה חייבים המצריים לתת להם השכר, דהוה ממש כמי שמשכיר את עבדו לחבירו על איזה זמן וקצב לו שכר דאז וודאי מחויב השוכר לשלם השכר, כן ה"נ הקב"ה השכיר הישראלים למצריים לעבדים בתנאי לשלם להם שכר שעבוד, ודאי שהמצריים מחויבים מדין לשלם השכר, אבל הערב רב שאותם לא השכיר הקב"ה להמצריים, וגם לא התנה עבורם שום שכר, ונהי שהמצריים נשתעבדו גם בהם עפ"י טעות שחשבום לישראלים מ"מ פטורים לשלם להם שום שכר, לפי הדין דהתוקף עבדו של חבירו דפטור וכנ"ל, וא"כ עדיין היה מקום להטוענים, לתבוע עכ"פ בעד חלק הערב רב שיחזרו להם הכסף וזהב שנטלו, שעליהם לא שייך תשובת גביהה בן פסיסא, כיון ששום שכר שעבוד לא יגיע להם, וא"כ מאיזה טעם נפטרו גם הם

אמנם באמת היה רצון הקב"ה, שגם הערב רב יקחו חלק בביזה, כי אילו לא היו נוטלים שום חלק חלף עבודתם, כפי הדין שיפטרם מזה, היה לפני אותו צדיק אברהם אבינו מקום להתרעם חלילה על הנהגתו ית' ולומר "ועבדום וענו אותם קיים בהם", אף שגם זה לא נגזר עליהם, רק מחמת שנתערבו בתוך ישראל, ולא הפרישם ד' להכירם לכל, שלא מזרע ישראל המה, ומש"ה נשתעבדו, גם בהם א"כ מדוע "ואח"כ יצאו ברכוש גדול' לא יקיים בהם, וממ"נ אם לענוי ועבודה החזיקום כישראלים, הוה לי' להחזיקם כישראלים ג"כ לענין הרכוש, ואף שמן הדין אין זה שום טענה, מ"מ מקום תרעומת היה לא"א על הקב"ה חלילה, כיון שהמה לא יקבלו שום שכר שעבוד, א"כ מדוע קיים בהם הגזרה של ענוי ועבדות, והלא היה ביכולת ה' להפרישם ולהבדילם ולהכירם לעיני כל, אשר לא מזרע ישראל המה, בכדי שלא ישתעבדו בהם בחנם בעבודת פרך זמן רב כזה. ומדוע היה רק אברהם המתרעם בזה? מחמת שהוא היה הגור לצרתם, כי מחמת שהגזירה נגזרה על בניו, והמה נתערבו בהם, לכן נשתעבדו גם עם הע"ר, וגזירת השעבוד על ישראל לא היה רק בשביל חטא אברהם, או משום שאמר במה אדע, או משום שעשה אנגריא בת"ח וכמ"ש רז"ל (נדרים ל"ב), וכיון דהוא היה הגורם לצרתם, לכן היה חפץ שעכ"פ לא יהיה עבדותם בחנם, ובאם לא היו נוטלים שום שכר היה מתרעם ע"ז, ובכדי שלא יתרעם אותו צדיק, היה רצון ה' ג"כ, שגם הע"ר יקחו חלק בביזה, אלא דמה היה מועיל אם היו לוקחים בעת מעשה, הא אח"כ יהיו מוכרחים להחזיר מה שלקחו, דעליהם לא שייך תשובת גביהה בן פסיסא, כיון שמה"ד לא יגיע להם שום שכר שעבוד, ובשביל שלא יוצרכו לחזור אח"כ, עשה עמהם הקב"ה נס גדול ביחוד עם הע"ר, וזה יהיה עצה נכונה, שלא יתחייבו להחזיר, דלפמ"ש לעיל דעיקר התביעה של בני מצרים מאת גביהה בן פסיסא לא היה על הסוף, מה שלא החזירו הישראלים מה ששאלו, דע"ז אין מקום לחייבם כיון שבלא"ה היה הולך לאבוד, וא"כ מה איכפת להם אם הישראלים נהנו מהם, והוה כעין זה נהנה וזה לא חסר, רק עיקר התביעה היה על ההתחלה, שהישראלים לקחו האוצרות בחזקה ובגזילה, ואף שהלוו להם בידם, מ"מ גם זה היתה באונס, כי היו יראים לנפשותם מפני הישראלים, וכיון שהישראלים בקשו מהם, מוכרחים היו לתת להם מחמת יראה, ולהכחיד ולהטמין את האוצרות מהם ג"כ לא יכלו, כי במכת חשך חפשו ובדקו הישראלים את כל מטמונות שלהם, ואפי' מה שבתוך התבה היו רואים וכנ"ל בשם המד"ר, ולכן עשה הקב"ה עם הע"ר עצה כזו, להמשיך עליהם חוט של חסד, וליתן חנם בעיני המצריים, שעד שלא יבקשו מהם, יתנו להם בעצמם, וממילא יהיו פטורים מלהחזיר, אף בלאו האי טעמא דשכר שעבוד, כיון שמתחלה היתה בהיתר בלא שום אונס, ושוב אינם יכולים לטעון אנוסים היינו, כי מי הכריחם לזה, שעדיין אינן שואלין והן נותנין להן, ועל הסוף שלא החזירום, הרי כולם