מצח אהרן חלק א כה

נטבעו ולא נשאר אחד, כמ"ש, לכל חיל פרעה הבאים בים לא נשאר בהם עד אחד, ודרשו רז"ל (ש"ר פ' כ"א) שרק פרעה בלבד נשאר ומלך אח"כ בנינוה, ועיין באלשיך, וכיון שכולם מתו, א"כ בלא"ה היה יורד כל ממונם לטמיון, ואילו לא לקחום הישראלים היה יורד ג"כ לאבוד, או כל מי שירצה היה בא ונוטלם, וא"כ מה איכפת להם שהישראלים לקחום, והוה ממש כעין "זה נהנה וזה לא חסר", שדין זה נוהג בכל האומות, אבל לפמ"ש, שהמצרים לא נתנו להם מרצונם הטוב, רק מחמת אונס מיתה, כי אמרו כולנו מתים, וא"כ תחילת לקיחתם, את הרכוש, היה ראוי להחשב כגזל ממש ולא כשאלה, ועיין מה שכ' האלשיך הטעם מה שהוצרך הקב"ה לעשות החשך ממשיי. וכמ"ש רז"ל ע"פ וימש חשך, שהיה ממשיי ועב כדינר ולא היה די שילקו רק במניעת אורם, מפני שהכוונה היתה שיחפשו בבית המצרים ובתבותיהם, ואם לא היו לוקים רק במניעת אורם, לא יבצר מהמצרי שהיה מרגיש בשעה שהישראלי בא ומחפש בתוך תבותיו, ולבבו יתחמץ לרוץ כצבי להלחם עמו, לכן מה עשה הקב"ה, כבשם ואסרם, ועשה חשך ביתם עב שלא יוכלו לחוג ולנוע אנה ואנה, היושבים לא יכלו לעמוד, והעומדים לא יכלו לישב, ובאופן זה ודאי שהי' נחשב זאת לגזילה בחזקה, ולא כהלואה, והנה ב"מ (דף ל"ו) אמרינן דאם בעה"ב הפקיד בהמתו לאחד ואח"כ מתה בבית שומר פטור השומר, משום דא"ל מלאך המות מה לי הכא מה לי התם, ואם גנב גנבה ומתה ביד גנב חייב הגנב, ולא יכול לפטור עצמו בטענת, מ"ה מה לי הכא ומה לי התם, משום דא"ל אף אי שבקה מלאך המות בביתיה דגנבי הוי קיימא, והחלוק שבין שומר לגנב מבואר, דשומר על ההתחלה אין מקום לחייבו כיון שהיה בהיתר מדעת הבעה"ב ועל הסוף שמתה, נמי אין לחייבו, ע"י שיכול לפטור בטענת מ"ה מה לי הכא וכו', אבל בגנב, נהי דעל הסוף שמתה אין לחייבו, משום דסוף סוף היתה מתה, מ"מ על תחלת הלקיחה מחייב, שהיתה בגזילה, ואף אי שבקה מ"ה ג"כ לא היה מחזירה ליד בעה"ב, ולפ"ז ה"נ יש מקום לחייבם אף שסוף סוף מתו כולם ולא נשאר אחד מהם, וסוף סוף היו האוצרות יורדים לטמיון, ומה לי הכא ומה לי התם, מ"מ כיון שמתחלה, בגזילה לקחום ואף אם לא היו מתים על ים סוף, לא היו מחזירים ג"כ את הביזה, וא"כ תכף נתחייבו על תחלת לקיחתם, ומשו"ה היה מוכרח גביהה בן פסיסא להשיבם, נהי דבאמת בחזקה לקחנום, מ"מ שלנו נטלנו, כי שכר שעבוד מגיע לנו, ומתחלה כאשר נגזר השעבוד על ישראל, היה באופן זה שישלמו אח"כ שכר שעבוד, כמ"ש ועבדום וענו אותם ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ואדעתא דהכי לקחו המצרים אותנו לעבדים, ולא הוצרכו לתרוץ הזה, דמגיע שכר שעבוד, רק אם נאמר כמו שהוכחנו, שמתחלה לקחו בחזקה, משא"כ אם נאמר דהמצריים השאילום מדעתם הטוב, אין צריך לתשובה הזאת, כי בלא"ה היו פטורים, באשר תחלת הלקיחה היתה בהיתר, ובסוף מתו כולם, וא"כ מה לי הכא ומה לי התם, סוף סוף היה הממון הולך לאבוד ושפיר היו יכולים לפטור בטענת "מאי חסרתיך"

אלא דלפי"ז יקשה לכאורה קושיא עצומה, דהא ידוע אשר בעת שיצאו ישראל ממצרים, יצאו עמהם ג"כ הרבה מן הערב רב, וכמ"ש וגם ערב רב עלה אתם (שמות י"ב) וגם הם לקחו חלק בביזת מצרים, וכמ"ש האלשיך ריש פ' בשלח ומי היו הערב רב, הם ערבוביא ממצרים, ושאר אומות שנתערבו בישראל, והם האספסוף אשר בקרבם, ולא מבני ישראל הם, וכמ"ש האברבנאל ז"ל ס"פ זה, וא"כ כיון דהע"ר לא מזרע אברהם המה, ממילא לא היו כלל בכלל השעבוד והגזירה של ועבדום וענו אותם, דלא נגזר רק על זרע אברהם, ולא בכלל ההבטחה של "ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ורק מחמת שנתערבו בקרב ישראל, היו חושבים גם אותם לישראלים ע"כ היו משעבדים המצרים גם בהם, וכיון שבאופן זה לא יגיע להם שום שכר שעבוד, דהא קיי"ל (ב"מ ס"ד ע"ב) התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו