מצח אהרן חלק א כג

"ועבדום וענו אותם" והם היו ראוים לאיזה עונש מיוחד בכדי למרק החטא שחטאו נגד משה, ולזה י"ל, דע"ז כפרו דמן של ישראל, מה שפרעה שפך הרבה דמים שלהן, כי היה שוחט ק"ן ילדים בכל יום לרפאות צרעתו, וכן אם היה נחסר להם סכום הלבנים, לקחו בניהם ונתנו במלבן כמ"ש במדרש עיי"ש, והלא לא נגזר עליהן כ"א ענוי ועבדות, אבל שפיכת דמן לא נגזר כלל, אלא שבשביל שחטאו נגד משה והלשינו עליו למלכות, ורצו לשפוך דמו, לכן הענישם ה' מכנ"מ, שדם בניהם ישפך, ועונש הזה היה בא למרק אותו החטא, וכבר בארתי בארוכה (דרוש לפרשת שקלים) דטבע המים תלמדנו, על מדה הרעה של כפיית טובה נגד המטיב, ומשלם רעה תחת טובה, כמו המים שמקבלים טובה גדולה מן האש, כי מים קרים לא יוצלחו מחמת אדים הרעים והמיקראבין הנמצאים בהם, ורק אם האש יחממם וירתיחם, אז תוציא מהם האדים הרעים, גם תמית את המיקראבין ע"י החום הגדול, וע"י יוצלחו המים לשתותם, הרי דהמים מקבלים טובה גדולה מן האש, ובכ"ז אחרי הטובה הגדולה הזאת, מה יעשו המים ישתדלו ויתאמצו בכל כחם, לצאת ממחיצת הקדירה ולאבד את האש מן העולם, עיי"ש היטב בארוכה ותשבע ענג, והחטא הזה שחטאו נגד משה נדמה במינו ממש לטבע המים שמשה מסר נפשו עבורם להושיעם ולהצילם מיד מלך ואומה קשה, ומה שלמו לו בעד זה ל מסרוהו למלכות ורצו לאבדו ולטורדו מן העולם, וזה רמז לו הקב"ה במופת הזה. ש"המים" כלו' מה שחטאו נגדך כטבע המים, נהפך "לדם" פי' כבר נלקו בדמן בעד חטא הזה, ובזה נתכפרו ונתמרקו עוונותיהם, וראויים המה כעת לגאולה מכל צד באין מפריע וזמש"ל בטעם המופתים בעזה"י: דרוש ג' לשבת הגדול. (שמות י"ב ל"ה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף גו' וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום, ובמדרש תנחומא ע"ז, עדיין אינן שואלין והן נותנין להן

וצריך טעם, הלא אין קוב"ה עושה נס בכדי וא"כ מאיזה טעם הוצרכו לנס גדול כזה שישאילו להם, עוד. קודם שמבקשים. וגם מדרש זה סותר להמדרש (ש"ר פ' י"ד) שאמר מפני מה היתה מכת החשך בכדי שישראל יכנסו בבית כל מצרי ויחפשו כל כלי כספם וזהבם, וסמכו זה על פסוק, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, בארץ גשן לא נאמר, אלא במושבותם, הוי במושבותן של מצרים שהיה ישראל נכנס והאור עמו ומחפש מל מטמוניו ותבותיו כדי לשאול מהם ע"כ המדרש, הרי להדיא דהמצריים לא רצו להשאיל מרצון הטוב ורק ע"י תחבולה, ובכדי לבוא אל הבאור, נקדים ג"כ הפסוקים (פ' שמות ק' ד') ונתתי את תן העם בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, הדקדוקים רבו, בתחלה אמר "העם" הזה שהוא לשון נסתר ואמר אח"כ, והיה כי "תלכון" לא "תלכו" ריקם, שהוא צווי גמור מהקב"ה שיקחו הביזה, ולא תעשה גמורה היא שלא לילך ריקם, וכמו כל "לא" שבתורה, ולהלן בפ' בא נא' דבר "נא" באזני העם, וע"ז ארז"ל (ברכות ד"ט) שהיה רק בבקשה, ולא בצווי, וכמ"ש שם, אמר להם לישראל בבקשה מכם טלו כסף וזהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, הרי לפנינו, שרק בבקשה אמר להם, והגמרא הזאת בפני עצמה ג"כ תמוהה, כמ"ש המפרשים, בקשה זו מה טיבה מי פתי ימאס בכסף וזהב, ועוד מן הגמרא משמע, שהקפיד הקב"ה, רק שלא יתרעם