מצח אהרן חלק א כב

שהודיע אותנו הכתוב, דשאלו אשה משכנתה, שבא לרמז אשר התשובה היתה תשובת המשקל ממש לעומת מצב החטא כי אפילו בסוג לה"ר אשר מחמת הטבע וההרגל קשה היה מאוד לפרוש, בכ"ז כבשו יצרם ופרשו גם מזה, והיא דלפי טבע הרגילות שאצל נשים מצוי יותר החטא של לה"ר ומחלוקת מבאנשים, מפני שנשים דברניות ופטפטניות וברוב דברי' לא יחדל פשע ואפי' בנשים גופא ג"כ אינו דומה, כי בנשים שכנות זו לזו הגרות בבית אחד, מצוי ביותר חטא המחלוקת מבנשים הרחוקות זמ"ז, כי ע"י שמצויות ורגילות תמיד ביחד לא ימלט שלא תתקוטטנה ולא תפול איזה מריבה ביניהן ולזה בא הכתוב ומודיע לנו, באיזה אופן נפלא כבשו יצר של לה"ר ומחלוקת, שאפי' נשים שמצוי אצלן מריבות וקטטות, וגם עוד עם "שכנתה" שדרה עמה בבית אחד, ובכ"ז חיו חיי אהבה ושלום כ"כ עד שאח"כ השאילו להם גם הכלים והתכשיטין שלהן, ואין מופת גדול יותר מזה על גודל האהבה והשלום שהיה גם בין נשים השכנות, ומה צדקו ונעמו לשה"כ "ושאלה אשה משכנתה" אשר לכאורה מחוסר הבנה, למאי נ"מ מי השאיל למי, נשים או אנשים שכנות או רחוקות, ולדברנו אשמעינן הכתוב בזה שאופן תשובתם בחטא לה"ר, היה שקול ממש כפי ערך החטא, וכמו שחטאם נגד משה, היה באופן כזה אשר נגד הטבע, להרע לאיש המטיב, כן היתה גם תשובתם שפרשו מלחטוא אפי' בדבר כזה, שמצד הטבע קשה לפרוש, וא"א להזהר ממנו, כבשו יצרם ופרשו גם מזה: ורמז זה הראהו הקב"ה באות הצרעת, כי כאשר הוציא ידו מחיקו בפעם השנית, נאמר "והנה שבה כבשרו" ולכאורה הול"ל, והנה שבה כבראשונה, אמנם נם גדול היה בזה, כי עור בשר הגוף, באשר מכוסה הוא תמיד בבגדים, עזה לבנוניתו הרבה יותר מעור בשר יד האדם, מחמת שהידים עסקניות ומגולים תמיד, משו"ה כהה מראיתן ע"י האבק והזוהמא שנופל עליהן, משא"כ עור הגוף המכוסה תחת הבגדים, אשר שום אבק ואשפה לא יבוא שמה, וזה היה המופת הגדול, שאח"כ כשהוציא ידו בפעם השנית מן החיק "שבה כבשרו" כלו' לא לבד שנרפא מן הצרעת, אלא שגם לבנונית עור היד, היתה שוה ממש כבשר הגוף, וזה הראהו הקב"ה למשה, כי אף שבעיניך ראית, אשר החיק היה בתחילה, עיקר מקום הגורם להצרעת, וא"כ ודאי שא"א אשר המקום הזה יהיה מקום רפואה, בכ"ז אתה רואה כעת, שזה המקום גופא, נתהפך למקום רפואה, ולא לבד לרפאות המחלה בלבד, רק שגם נרפא הצרעת עד שהיתה זכה ולבינה עוד ביתר שאת מבראשונה, וכן אל תתפלא גם על ישראל במצרים כי אף שהמקום גרם להם מתחלה, להשחית מדותיהם ולקנות שם צרעת לה"ר, מ"מ לבסוף, באותו מקום גופא, מלבד שנרפאו לתקן חטא הלשון, עוד היו נזהרים מעשות חטא הזה הרבה יותר מקודם שירדו למצרים, וכמ"ש לעיל דגם נשים שכנות לא היה ביניהן שום לה"ר ומחלוקת

והמופת השלישי מה שנלקו המים והיו לדם י"ל שבא מחמת זה, כי אף שהראה הקב"ה למשה ע"י נס הצרעת, אשר כבר פרשו מחטא הלשון באופן נפלא, וראויים המה כעת לגאולה, מ"מ עדיין יש לבע"ד להשיב, אכתי חטא הראשון שחטאו נגד משה במאי נתכפר, ואף שמכאן ולהבא היו גדורים מלה"ר, מ"מ חטא הראשון צריך כפרה, ואף שעשו תשובה, הא הוא מן העבירות אשר בין אדם לחבירו שאין תקנה מד שיפייסנו, והמה לא פייסוהו עדיין, א"כ ודאי שראויים המה לאיזה עונש ויסורין בכדי למרק החטא הזה, והגם שהרבה ענו אותם במצרים ועבדו בם עבודת פרך בחמר ובלבנים, זה היה מחמת גזירה הקודמת, **(ממצרים שנא' כו' ואינו מובן החיוב שיש בזה, ולפי המכילתא הנ"ל עיקר הזכות היה בשביל ד' דברים אלו שאין העולם כדאי להם, והנה האיש אשר עתה פרוץ הוא בחטאים הללו, נמצא דלפי מצבו כעת לא היה ראוי להגאל ממצרים באשר פרוץ הוא בחטאים הללו, ורק ע"י זכות אבותיו שהיו במצרים גדורים מאלו הדברים, זכה גם הוא להגאל ע"י זכותם, ולזה בא המגיד לאמר, שחייב אדם לראות את עצמו, פי' שיהא עומד במצב כזה, כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, שבו עצמו ימצאון כל המדות אלו, והוא בעצמו היה ראוי לצאת ממצרים, ואל יסתפק בזכות אבותיו ע"כ:)**