מצח אהרן חלק א כא

גם הוא מצדו הראהו אותות חבה, ועוד הוסיף להגן יותר מבראשונה, ובמופת הזה רמז לו שישראל ג"כ יכירו עותתם מה שנתהפכו לנחש, ורצו למסרו למלכות אחרי כל החסדים שעשה עמהם, רק שכן הוא טבע האדם אשר היצר יסיתנו לשנוא המוכיח, וכמו שאמר המשורר (תהלים ל"ו) כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא, יפרשו שכן טבע היצר להסית להאדם שישנא למי שמוצא עונו ויוכיחנו על פניו, ואמנם אח"כ אף שבלבם נתחרטו, בכ"ז קשה היה לפניהם להכנע לפני משה ולבקש מחילה ממנו, ולכן אם תנוס מפניהם, ותחזיק אותם לרשעים, לעולם לא תבואו למטרת השלום, והשנאה תתרחב ביתר שאת, באשר חושבים המה, שהוא יחשוב עליהם רע, רק אדרבה יתקרב אליהם להראות להם אותות של חבה ודרישת טובתם, ושאינו ירא מפניהם כלל שיעשו עמו רע, ואז יגיעו למטרת השלום האמיתי, ועוד יוסיפו לאהוב אותו יותר ויותר מבראשונה, ונסתר עי"ז חשש היראה שהיה ירא מפניהם

ועיקר הרמז הזה לא הוצרך, רק לסתור טעותו של משה, ומה שאמר הקב"ה "למען יאמינו, והיה אם לא יאמינו", דמשמע לכאורה אשר גם לפניהם הוצרכו האותות, כבר כתבתי בתחלת הדרוש, דעיקר האותות לא באו בשביל זה, רק שמשה חשש אולי גם בלבותיהם תפול הקושיא הזאת, איך יוכל להיות שהקב"ה יעשה אמצעי לגאולתן, איש כזה אשר יחזיק אותם לשונאים ומחמת זה יהא קשה להם להאמין הדבר, אף שבאמת מאמינים ב"מ המה, וזה היה כוונת משה באומרו, והן לא יאמינו, ולכן אמר לו הקב"ה בתשובה, דאם יראה שהחשש הזה יפול גם בלבותיהם, יראה גם לפניהם המופת הזה, ולא יהיה עוד לפלא בעיניהם, איך לא יירא משה מהתקרב אצלם, כי ע"י מופת הזה יבינו, שהקב"ה רמז לו שיוכל לילך לבטח אצלם, ולא יירא כלל מהם, ולהיפך אם יתקרב יוסיפו עוד לאהבה אותו, ועי"ז יאמינו גם הם לך, ולא יפיל חשש בלבבם, באשר על עיקר הדבר, מאמינים המה, רק שיפול חשש הזה, וע"י המופת יוסתר החשש

ויתיישב לנו בהכי, מה שקשה לכאורה לפי כוונת פשט התורה שהמופתים הוצרכו בשביל ישראל, א"כ אמאי לא מצינו בתורה צווי לעשות המופתים לפניהם, כי לפי סדר הכתובים משה עשה המופת, ותיכף אמר לו ד', למען יאמינו, ולא צוה לעשות מופת הזה לעיניהם, ולפמ"ש א"ש, כי על עיקר הגאולה שהגיע הקץ ע"ז אין צריך שום מופת, וגלוי היה לפניו דוודאי יאמינו והמופתים לא באו כי אם להסיר חששות של משה מלבו, ולהראות לו סתירת טענותיו בענין הגאולה, רק מחמת שחשש משה, שאולי יפול גם בלבותיהם חששות אלו, אמר לו הקב"ה שע"י המופת הזה גם הם יאמינו, ומחמת שקרוב לוודאי היה שגם על אלו החששות יאמינו ולא יתפלאו מחמת גודל אמונתם, לכן לא צווהו לעשות המופתים לעיניהם, רק שרמז לו, באם שיבין מהם, אשר בקרב לבותיהם יתפלאו, יראה גם לפניהם המופתים ויסתלקו כל החששות, ובאמת כן היה הסוף, שלא הראה לפניהם שום אות ומופת, וכמ"ש (מד"ר פ' שמות) ע"פ ויאמן העם, יכול לא האמינו עד שראו האותות, לא, אלא וישמעו כי פקד ה' על השמועה האמינו ולא על האותות, ובמה האמינו על סימן הפקידה שאמר להם, שכך מסור בידם מאבותם כו', הרי להדיא שהמה לא הוצרכו לשום אות, וזה מה שרצינו לבאר באות הנחש בעז"ה

ולעומת טענה השניה שהיה למשה, באיזה זכות יגאלם, באשר לדעתו עוד לא נטהרו מחטא הלשון שגרם השעבוד, ע"ז הראה לו הקב"ה באות של צרעת, כי גם בזה לא כאשר יחשוב כן הוא, ובאמת במצרים גופא עשו תשובה מעולה, כמו שמצינו במכילתא (פ' בא) בשביל ד' **(הג"ה ופירשתי בזה כונת המגיד בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא)** דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו שמם ולשונם ונשמרים מן העריות ולא נחשדו על לה"ר שנא' ושאלה אשה משכנתה, כבר היה בידם י"ב חדש ולא הלשין אחד על חבירו הרי דלבסוף לא היו בעלי לה"ר, ולפי פשט הפשוט י"ל, מה