מצח אהרן חלק א קצו

לקבל טובה מבנו בעודו בחייו, אז לא יהיה ההספד כ"א על בחינה אחת היינו העדר הבן יחיד, לא כן הורים עניים שפלים ובזויים, אשר היה להם בן יחיד, שלם במעלות, עשיר גדול, ולבד שהיה מספיק להם על כל הצטרכותם, להושיעם בעת דוחקם, עוד נתגדל כבודם ע"י בנם השלם, כולם ראו ואמרו, זה השלם והיקר, מי ילדו ומי גדלו, וכאשר הורים הללו יובילו לקברות בנם יחידם זה, יהיה ההספד בשתי בחינות, א) על העדר הבן, ב) על מצבם עצמם כי עתה מי יושיעם, ומי ירום קרנם והנה בית מקדשינו לבד שהי' סגולה יקרה ויחידה לנו, עוד הוא היה מושיענו בהרבה דברים העיקריים, בזכותו ירד שפע פרנסה, הוא הי' מגיננו, כי הוא הי' מזיח גזירות, כאמרם (כתובות ט) למה נקרא שמו מזבח, מזין, מזיח, והוא הי' גם כבודינו בגוים, אשר בו ישראל יתפאר, ולהכי אמר המקונן, אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים, דההספד הוא לפנינו בכמה מיני מרירות, א) על חורבן המקדש, שאבדה הסגולה היחידה אשר לנו, ב) על מצבינו אנו כי מי ימלא כל הסגולות והטובות אשר הי' לנו בעת שהיה קיים

וכה אני אומר לכם, אם אבדנו את השר החסיד המרומם הזה, החמדה היחידה אשר לנו, בעת טובה לנו מכל עבר ופינה, ולא היינו צריכים לעזרתו, גם אז היה גדול שברנו, אכן עתה נתבונן היטב, באיזה עת ומצב הובלנו לקברות את בן יחידנו, בעת צרה ומרה, אשר ספינת בית ישראל טובעת בים הצרות וגזירות, מצד אחד חסרון פרנסה, ומצד זה גזירות איומות ונוראות ואשר השר הנספד השתתף תמיד בכל צרותינו, ומגשם נדבותיו השפיע לאחיו בני עמו, להאכיל רעבים, לרפוא חולים, להרים קרן מצבם, בעת אשר אנחנו עומדים במצב שפל ובזוי והיינו למרמס ומשסה באיזה מדינות, ובמצב נורא כזה, כל נחמתינו היה, באיש רם המעלה כמוהו, ועתה אוי נא לנו, כי אבדנו כלי חמדתינו

וכ"ז לא דברתי כ"א לפי פשט הפשוט בדברי המקונן, אכן באמת הכנוי החדש אשר שימש הנביא בזה לכנותם בשם "בת עמי" שלא בכל מקום נפגוש הכנוי הזה, וגם מן הלשון "מספד" תמרורים, אשר לשון הספד לא נופל על בכי ואבל של קהל השומעים, רק על ספור השבחים והתעוררות של הספדן וכמ"ש המפרשים בפסוק ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה, לבי אומר לי כונה אחרת בהספידי זה, דהנה על חורבן ביהמ"ק כי הורס, היה מקום לעורר על שני מיני חסרונות, ונכנס בזה, א) "חסרון הדתיי", ב) "חסרון לאומיי", הן הביהמ"ק היה מקור הקדושה, קדש קדשים, תכלית הזהירות והזריזות בעבודתו ית', עד שגם על הכהנים המשרתים בקדש אחז"ל כהנים זריזים הם, וזולת שהיה תכלית הקדש בפני עצמו, עוד כמה רב היה להשפיע יראת שמים על כל באי שערי ציון, וכמ"ש "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ועיין מ"ש התוס' (ב"ב כ"א) ע"פ זה דלפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה, גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ועבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה ע"כ, ועתה בחורבנו, נחרב עמוד התורה, יסוד היראה, מקור דת הישראלי, וכל עמוד דת קדשינו נתרופף בחורבנו, ובבחינה הזאת, נוכל לכנות האבידה הגדולה בשם חסרון הדתיי", אשר ההפסד הגדול הזה לא ירגישו, כ"א היראים והשלמים, הם רק הם יוכלון להרגיש החסרון הזה, משא"כ המון בית ישראל, אשר שכלם גם מלהבין חסרון הנורא בסתימת צנורי שפע הקדושה והיראה, או החפשים בדיעות, אשר לא איכפת להם גם אם ירגישו החסרון הזה, לא יתעוררו לעשות אבל, ולקונן קנים והגה על חסרון הזה

חסרון השני, הן הוא היה מקור העושר, עד שגם המשרתים בקדש הנצרכים להיות גדולים משל אחיהם בעושר, כדדרשי' ע"פ והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו (יומא) וכל כלי תשמישו היו מכסף וזהב,