מצח אהרן חלק א קפד

יקבצו להספיד הצדיק לא ישימו אל לב צרותיהם הם, ורק יחשבו כי עיקר ההספד הוא רק על הנפטר דבלי בארעא, וע"כ בא בר קיפוק לעורר אותם כי לא כאשר יחשבו כן הוא, כי על הנפטר בעצמו אין מה לבכות באשר הוא הלך למנוחות, לישב בישיבה של מעלה, וליהנות מזיו שכינתו, ועיקר ההספד הוא רק על הדור, כי אחרי שנפל הארז הגדול, אשר הוא היה מגין על הדור, א"כ מה יעשו אזובי קיר ואיך יוכלו האילנות הקטנים להתקיים וז"ש "אם בארזים נפלה שלהבת", לא אקונן על הארזים עצמם, כ"א עיקר ההספד הוא "מה יעשו אזובי קיר" על הדור יש הרבה לקונן איך יוכלו להתקיים, בעת אשר רוחות רעות מנשבות בחזקה ורוצים לעקור זרע ישראל מהיות גוי, וכ"ז שהיה הצדיק אתנו סביב חומותינו, בזכות תורתו היה מגין, ועתה אוי נא לנו, מי יגן בעדנו, וזה מקביל במליצת הנביא בקינה הראשונה, "קול אלוני הבשן" הם הנטיעות הקטנות והצעירות, אשר לא יוכלו להתקיים בלי הגנה, המה יצווחו בקול "כי נפל אש בארזיך" המה מגיניהם, ונשארו הם בלא מגן

וחכם אחד העירני, איך נהיגי אנן לקונן בהספידא של צדיקים, מליצה הזאת, הא בגמרא שם מפורש אשר רב אשי התרעם מאוד על בר קיפוק כשאמר המליצה הזאת, ואמר ח"ו איכא שלהבת בצדיקי? והשבתי לו בהקדם המד"ר פ' ברכה, כשביקש יהושע את משה רבו ולא מצאו אמר הושיעה ה' כי גמר חסיד, ע"כ, וקשה מאוד לומר אשר יהושע לא ידע ממיתת משה עד שהלך לבקשו, ובאור הענין נראה עפמ"ש בכתוב פ' ברכה ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו' כוונת הכתוב בזה להודיע הטעות שטעו העולם בזה שהתמו מלבכות על צרות הדור אשר נשאר בלא מנהיג, ובשלמא אם ההספד היה בא רק משום יקרא דשכבי אז היה מקום לומר, שאחרי שהספידו אותו לפי כבודו די בזה, ואמנם באשר עיקר הבכי וההספד הוא רק על צרות הדור, ולזה אין גבול, דהא בכל יום מורגש החסרון ואדרבה בימים הראשונים למיתתו, אין מורגש כלל החסרון, דכל הסייגים והתקנות אשר תיקן בחייו, עומדים וקיימים, ורק ברבות הימים הלכו הלוך וחסור, הלוך ופרוץ מעט מעט, ואז רק אז יורגש חסרון המנהיג הטוב, ולזה יקשה איך התמו הבכי על משה, וספר לנו הכתוב את טעותם בזה, כי הם חשבו, אשר על צרת הדור אין לקונן בזה, באשר אחרי מיתת משה, עלה יהושע על מקומו להנהיג העדה, ואחרי ראותם כי מרע"ה בעצמו סמך ידיו עליו, לכך חשבו שאין שום נ"מ בינו לבין יהושע תלמידו, ושקולים הם כאחת, והדור לא הפסיד מאומה במיתת מרע"ה, ולא נשאר להם אפוא לקונן כ"א על יקרא דשכבי, ולכן אחרי שעשו לו הכבוד הראוי לנשיא העדה להספידו שלשים יום, די בזה, וכן מבואר בפסוק ויבכו בני ישראל את משה שלשים גו' ויתמו ימי בכי גו', והטעם לזה באשר "ויהושע בן נון מלא גו' כי סמך משה גו'" ומסתמא ראוי הוא להנהיג הדור כמשה עצמו, ולכן התמו בכי אבל משה לאחר שלשים יום

אכן באמת טעו בזה טעות גדול לחשוב כן שאין בין משה ויהושע שום נ"מ, ומקרא מלא אה"כ, ולא קם נביא עוד כמשה ויבואר עוד עפ"י מאמרם ז"ל, זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה (ב"ב דע"ה) והכוונה בזה דהנה ידוע אשר השמש יש לה אור טבעיי שהיא זורחת מצד עצמה, ולכן בכ"מ שהיא עומדת תזריח על כל העולם, משא"כ הלבנה שהיא מצד עצמה גוף עכור, ורק כשהחמה הוא תחת הארץ אז תופיע נהרה בגוף הלבנה ותאיר גם היא, ונמצא אפוא שהלבנה אינה זורחת כ"א ע"י שהחמה היא מתחת לארץ, ובדרך מליצה תפסו חז"ל בזה על הנהגת משה ויהושע תלמידו, שמשה היה יכול להזריח אור הנהגתו בכ"מ, ואמנם יהושע תלמידו, כ"ז שמשה היה זורח על הארץ, לא היה יכול להזריח אורו, ולהגיע למדרגת מנהיג בישראל, ורק אחרי מות משה החל אור יהושע לזרוח, ונמצא שזריחת יהושע לא נצמח אלא מזה שמרע"ה נקבר בארץ, וכבה אורו אז החל