מצח אהרן חלק א קעט

כתפיה שכן תמיד, ובעת מעשה, היו הנשארים לפליטה, עוד מלאים מצות וקדושה, כי לא פג טעם הקדושה אשר קלטו בעצמן מקדושת ציון, אמנם מה שדור הולך, הולך וחסור גם מצב יהדותה אשר נשאר לנו לפליטה מקדושת ציון, וכן מצב הגשמי מיום ליום ישתנה לגריעותא, כי תיכף אחר החורבן אשר כל האומות ידעו והכירו בגבהות ישראל ובממשלתם אשר היתה להם, גם הם לא יכלו להעיז פניהם ולשקצם כ"כ, אבל עתה תרד פלאים ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וז"ש המקונן "אלי ציון כמו אשה בציריה" אשר בעת מעשה גדול ונורא הכאב מאוד, וגם "כבתולה חגרת שק על בעל נעוריה" דאם תוסיף עוד להביט על העתיד וימים הבאים תוסיף עצב על עצבונך, ואין ערך ודמיון למכאובך הנורא

הנה אף אם אמנם גזירה היא על המת שישתכח מן הלב, ואין אדם דואג לעולם על אביו ואמו שמתו, בכ"ז מנהג קדוש הוא בכל העולם, אשר בכל שנה כשיגיע יום הקבורה, יום שנקברו אבותיו יעשו אותו היום יא"צ, והבנים יעשו אזכרה לנשמותיהם, כן יתענו באותו יום והולכין על קבריהם להתאבל עליהם, ומדי הזכיר כ"א מהבנים לאבותיו ישפכו לבבם כמים שם על הקבר, כן אחיי יום הזה הוא יום הקבורה שלנו, יום שנקבר בו כל הצלחת אומתינו, כי בו ביום נחרבו שני בתי קדשינו, יום שנגלינו מארצנו, ונתרחקנו מאדמתנו, היום יש לנו יא"צ של אמנו, היא השכינה הקדושה אשר נסתלקה ממנו בחטאינו, יש לנו יא"צ לבחירי וטובי אומתנו סנהדרי הגדולה, הכהנים והזקנים ות"ח אשר נהרגו ונטבחו לרבבות, יש לנו יא"צ לציון וירושלים, וע"ז תקנו לנו קדמונינו לישב על הארץ ביום המר, ולעשות אזכרה לכל דברים החמודים אשר אבדנו כיום, ואכן מי יתן ראשנו מים לבכות על אזכרות כאלו, התעוררו אחיי לשפוך לבותיכם כמים, ואולי ירחם ד' וישמע לקול בכיתינו, וישיב ברחמיו שבותינו אכיה"ר

והנה אף כי המקונן מגדיל הצרות וההספד, בכ"ז מצד אחר נוכל לתלות בדברים הללו עצמן, גם כוס של נחמה גדולה, והוא עפ"י המד"ר (פ' ואתחנן) ד"א יענך ה' ביום צרה מהו ביום אמר ר"ל למה"ד לאשה שישבה על המשבר לילד והיתה מצטערת לילד אמרו לה מי שענה לאמך הוא יענה אותך, כך אמר דוד לישראל מי שענה ליעקב הוא יענה אתכם, מה התפלל יעקב ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי, אף אתה יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב ע"ש, והנה המדרש הזה בא לדייק לשון "ביום צרה" שאמר דוד, ולא אמר יענך ה' בצרה, ומתרץ שכן נמי התפלל יעקב בלשון הזה, העונה אותי "ביום צרתי" ומביא המשל ע"ז, ואמנם אין אתנו יודע עד מה לכאורה ההבדל בין לשון "צרה" סתם ללשון "ביום צרה", והנ"ל בזה, כי המדרש מכוון לחזק את לבותיהן של ישראל אשר הם דווים דחופים וסחופים ושנואים בזמן הזה, שאל יפול ואל ירך לבבם מכל הצרות והרדיפות, והוא כי יש שני סוגי צרות בעולם, הנה יש אדם אשר ה' ייסרהו בחליים רעים וקשים שוכב על ערש דוי, גונח ונאנק מעצמת מכאוביו ולבד זה עוד אביון גדול הוא, אשר המכה הנוראה הזאת קשה יותר מחמשים מכות, כמ"ש חז"ל (ב"ב קט"ז), צרות כאלו הם צרות בפועל אשר מכונים בשם חשך כי עולם חשך בעד איש כזה ל"ע, ויש עוד צרות מסוג אחר לגמרי ע"ד שאמר התנא מרבה נכסים מרבה דאגה, כי העשיר המרובה בנכסים ועסקים יש לו תמיד דאגות רבות, פה יירא פן יוגזל וישודד ע"י אנשים החומסים וחומדים את ממונו, ופה יירא פן יופסד עסק זה או אחר, ופה יש לו צרות ורדיפות מכל האנשים המתקנאים בו, ולכן ירצו לסבב לו רעות בכל האפשר, ודאגות הללו יש רק לעשיר וכל העשיר יותר יתרבו דאגותיו יותר, אמנם העני נצול מזה לגמרי, והנה צרות מסוג כזה, אף אם אמנם שגם זה לא טוב להאדם להיות תמיד בדאגה ופחד ומגור מסביב, ובודאי כי גם זו צרה רבה יתקרי, מכל מקום נוכל לכנותם בלשון "יום צרה" באשר הצרות באו מרוב ההצלחה אשר תאיר לפניו כשמש בצהרים

וכשנשים לבנו לדעת מצבנו בין האומות, יש לנו שאלה רבה