מצח אהרן חלק א קעז

אז הכל יודו שאין זה לפי הטבע ורק יד ד' עשתה זאת. ומקרה כזה ממש היתה מלחמת עמלק עם ישראל, הן עמלק היה מושל אדיר ישב בארצו במנוחה, ערוך בכל כלי קרב, ועם ישראל כאשר בא לארצו ולבד אשר לא ידעון כל שבילי הארץ, לא הכינו עצמו לקרב כלל, ובדרך מקרה פתאומית נפל עמלק עליהם, וזהו מ"ש, זכור את אשר עשה לך עמלק גו' "אשר קרך" בדרך, פי' שבדרך מקרה פתאום נפל עליך, ואימתי היתה זאת "בצאתכם ממצרים" שאז לא היה לכם שום מזונות מוכנות כי רק בעגות מצות יצאתם משם, וחסרון המזונות הוא מהחסרונות היותר גדולים במלחמה, ושמא תאמר כי גבורתך עמדה לך לנצח, לזה אומר "ואתה עיף ויגע", הרי מכל החסרונות הללו תראה, אשר בדרך הטבע, לא היה שום יכולת לנצח נגדו, ובע"כ שהיתה זאת בהשגחה נסיית, ושמא תאמר, כי מרוב צדקותיכם עשה עמכם נסים, לזה מסיים "ולא ירא אלקים" כי בעת צאתכם ממצרים לא הייתם יראי אלקים, כמ"ש רז"ל ע"פ גוי מקרב גוי, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, וא"כ מזכרון המעשה הזאת נוכל לחזק לבותינו שעוד לא אבדה תקותינו, כי אף שמדרך הטבע, קשה מאוד לקוות שיוטב מצבינו, ובשגם אשר איננו יראי אלהים, בכ"ז לא נתייאש מן הטוב באשר לא יבצר מן ד' להושיע, וכבר היו מקרים כאלו אשר לא עפ"י שכל וטבע היתה הישועה, וזהו עיקר התכלית מזכירת מעשה עמלק, וזהו מ"ש בפ' בשלח, כתוב זאת זכרון בספר, פי' מה שנוגע לכל ישראל, הוא רק הזכרון מספור הזה, ושים באזני יהושע "כי מחה אמחה את זכר עמלק" כלומר מעשה המחיה בעצם למחות את שמם, זה יעשה הקב"ה בעצמו, באשר ספוק בידו, וגם הוא היודע מי הם זרע עמלק, וזה שאה"כ בפ' תצא "תמחה את זכר" לא בא הכתוב לצוות אותנו שאנחנו נמחה, אלא עפ"י פשט יש לומר כונה אחרת, כי אחרי שכל עיקר טעם הזכירה מספור הזה, לא בא כי אם לחזק את לבותינו בימי גלותינו, שלא נתייאש ע"י רוב הצרות, לא הוצרך זכירה הזאת כ"א כ"ז שאנחנו בגלות, ומסיים הכתוב והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה תמחה את זכר עמלק פי' שאז תוכל למחות את ספור הזכרון ממעשה הזאת, באשר אז כאשר ייטב לך לא תצרך עוד לשתות כוס תנחומין, יזכנו ה' לראות בנחמת ישראל וזה מה שרצינו לבאר: