מצח אהרן חלק א קעה

הוצרך לעשות הים לחרבה שע"ז היה טענה לפני הים ולא רצה להבקע, האם יפלא מה' דבר הא יכול להעבירם תוך הים ממש ואעפ"כ לא יזיק להם, הא יונה בן אמיתי היה שלשה ימים במים ויצא בשלום, אברהם היה בתוך כבשן האש ונצול, וא"כ הי' יכול גם כאן להעבירם תוך מי הים ממש ובכ"ז יצאו בשלום ל ואמנם התשובה לזה יבואר עפמ"ש מהר"י טייטצק ע"פ ה' צלך לומר שה' יתנהג עם האדם כמו הצל דכל תנועה שיעשה האדם כן עושה הצל לעומתו, וכן מודד הקב"ה לכל אחד כמדתו ממש, ובאותה מדה ומדרגה שהוא יעבוד לקונו, כן ממש יתנהג ה' עמו לשלם שכרו, והנה אם העבירם את הים באופן השני תוך מי הים ממש, אז היה להם פחד המיתה לנגד עיניהם, רק שהנס היה שבכ"ז לא ימותו, משא"כ עתה שתכף שהלכו בתוך הים נקרע הים ונעשה לחרבה, לא סבלו גם פחד המיתה, כן נמי יש שתי אופנים הללו לענין עשיית העבירה שהוא מיתת הנפש, דהאדם שיתקרב אל העון ממש, ורק כשיבוא לגמר אז יתגבר בכח גדול לפרוש, באופן זה היה להנפש פחד גדול ממלאך המות שלה, שהוא יצה"ר, כיון שראתה אותו כנגד עיניו, ואף שבסוף נצולה הימנו, בכ"ז מפחד המיתה לא נצולה, ואם האדם מתנהג בנפשו במדה הזאת, אז הקב"ה יעשה לו כמדתו, ואם הוצרך לו לעבור במקום סכנה, אינו מונע הסכנה ממנו עד הסוף, בכדי שפחד המיתה יסבול עכ"פ, ורק שאח"כ יצילנו, ואמנם אדם הבורח מן העבירה ויירא אפי' לגשת אל היצה"ר וכיון שהוא מצידו יתאמץ להסתיר מנפשו את הסכנה, אז יסתיר הקב"ה גם מגופו את הסכנה, וכן היה גם בקריעת ים סוף, דהים טען לפני הקב"ה מה צורך לפניך לעשות אותי לחרבה הלא יוכלו לילך במי הים ולהנצל ממיתה, ואמנם כאשר ראה הים עצמותיו של יוסף הצדיק אשר הוא ברח ממקום הסכנה ולא רצה להיות אפי' במחיצה אחת עם היצה"ר, לכן הודה שבדין הוא שבניו לא יהיו במחיצה אחת עם הסכנה, ולכן הודה שמה"ד להבקע, וזמ"ש הים ראה וינס, פי' שראה איך יוסף נס ממקום הסכנה, א"כ מה"ד שבניו ינצלו ולא יהיו במחיצה אחת עם הסכנה

היוצא לנו מכל האמור שיוסף הצדיק וכן מרדכי לבשו גבורה יתירה שלא לשמוע לקול הנחש המסית ומפתה תמיד את האדם בטענה הראשונה לקרב עצמו אל החטא והם ברחו לגמרי מחשש רחוק, ולכן בשביל זה שילם להם הקב"ה כפעולתם וכגמול ידם, דהנה עונש הנחש על הסיתו לחוה להתקרב לחטא, הי' להורידו מגדולתו, כמ"ש על גחונך תלך, וכן למעט מזונותיו כמ"ש ועפר תאכל כל ימי חייך, ולכן הם שלא שמעו בקול הנחש, שילם להם ה' להעלותם לגדולה ולעשירות מאין כמוהם, וזהו מ"ש המדרש הנצב בפתח הדרוש, לפרש הטעם על בני רחל, שהם יוסף ומרדכי, מדוע זכו לעשירות ולגדולה כזו נגד הטבע, יוסף יצא מבית האסורים למלוך, מרדכי הרג את הורגיו ועלה לגדולה וע"ז בא המדרש כמתרץ, בני רחל ניסן שוה ולכן גדולתן שוה, ניסן שוה, ביוסף ולא שמע לשכב להיות, וכן במרדכי ולא שמע אליהם, והוא שברחו מן העבירה למסור נפשם במקום סכנה אפי' על חשש סייג וגדר וכמ"ש בפנים, ולכן "וגדולתן שוה" יצאו שניהם לגדולה, דעיקר העונש לאדם שלא יעלה לגדולה הוא מן הטעם שנלכד בפח עון הנחש, ולא יחשוש להרחיק עצמו מגדרים וסייגים ולכן יסבול גם עונש הנחש למעט מזונותיו ולהורידו מגדולתו, ואמנם הם באשר מסרו נפשם על הסייגים, להכי זכו לעלות לגדולה גדולה, וכה יתן ה' לכל האוחזים בדרכי אבותינו להרחיק עצמן משום חשש עון אכיה"ר

וסיימתי דרוש זה במקהלות בדבר נחמה, ובבאור המקראות זכור את עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך גו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים והי' בהניח ה' גו' לך מכל אויביך מסביב גו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים גו', אשר ראיתי רבים מקשים בפ' זאת, להבין איזה תועלת יש לנו היום בזכירת ענין הזה, באשר אין ספוקינו בידינו למלאות תנאי זה, וגם אפי'