מצח אהרן חלק א יז

לעולם, באשר גם מתחלה לא עשו זאת מפאת חמדת היצר, רק מרוע הלב, וא"כ גם אח"כ לא ישובו, ובשגם אשר התשובה צריכה להיות כפי ערך החטא, וכמו שהחטא היה בדבר שאין הטבע מחייב להכשל בו, לעומת זה צריכה התשובה להיות בהיפך, אשר אפי' בלה"ר כזה שמצד הטבע קשה מאוד לפרוש מן העוון, ובכ"ז יתגברו ויפרשו, ועל תשובה מעולה כזאת, לא היה בלב משה שום תקוה עליהם, וא"כ הקושיא במקומה, באיזה זכות יגאלו, באשר לא תקנו עוד החטא שגרם השעבוד, זהו טענה ראשונה שנתקשה משה בגאולתן

הטענה הפניה לסרוב משה, כי בדעתו חשב אשר המה וודאי לא נתחרטו על גודל המרידה שמרדו כנגדו, כי אלו היו מתחרטים ע"ז, הלא מאז שמרדו כנגדו עד עתה, חלף עבר משך ששים שנה, כי אח"כ מלך בכוש ארבעים שנה, ואח"כ בא למדין ונשא צפורה והוליד בניו ובכל משך הרב הזה, היה יכולת בידם, לילך לפייס את משה ולבקש ממנו מחילה, ובאשר הם לא עשו כן, ולא הראו שום אות וסימן חרטה, מזה שפט משה אשר באמת לא יתחרטו כלל על העבר, ועוד ידם נטויה לעשות בעדו רע אם יהיה בידם, וא"כ היה קשה לו, נהי שמצד עצמם ראוים המה לגאולה, בכ"ז האיך יהיה הוא השליח בדבר, ואיך ילך למצרים, הלא תיכף כאשר העברים יראוהו, יתפשוהו בכף למסרו ליד פרעה ויאמרו הנה זהו הבורח שאתה מבקש, ואף אי נימא שמחמת זה החשש לא היה צריך לפחוד, והיה לו לבטוח בד' אשר מסתמא יהיה בעזרו להצילו מכף פרעה, כאשר באמת כן היה לבסוף, מ"מ היה למשה טענה חזקה באיזה אופן יהיה הוא השליח כי אחרי אשר הכירם לאנשים כפויי טובה כאלו, ובעד כל החסדים הנוראים שעשה עמהן, הלשינו עליו למלכות ורצו לקפח פתיל חייתו, א"כ מי יוכל לדור עם נחשים בכפיפה אחת, ואיזה תועלת תצמח אף אם יצליח לגאלם, הן הכוונה היתה שיגאלם ממצרים ויקח משרתם על שכמו, לנהל אותם על מבועי התורה והיראה, ואיך יוכל להיות זה והלא בוודאי ימצאו עוד הפעם איזה תואנה במה להתנפל עליו ולטורדו מן העולם, וכמו שראה זאת בעליל מפעם הראשון, שאו היו משועבדים ונכנעים תחת יד מלך קשה ואומה קשה, והוא היה לפניהם כמלאך מושיע בעת צרתם, ובכ"ז כאשר התחיל להוכיח לרשע אוולתו על פניו ואמר לו למה תכה" לא הכיר טובתו ורצה למסרו למלכות, על אחת כו"כ אם יגאלם לחרות ויהיו בני חורין בלא שום שעבוד עול מלכיות, ואז יהיו בגדר וישמן ישרון ויבעט שלא יוכל להוכיחם כלל על שום דבר, וא"כ איך יוכל להיות הוא השליח בדבר ולקבל משרתם על שכמו, לנהל אותם תחת שבט מרעיתו, ואלו שתי הטענות מפורשות במ"ר (שמות פ"ג) ע"פ מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים, אמר לפניו רבש"ע איך אני יכול לכנס למקום הורגי נפשית כו', וכי אוציא גו' מה זכות בידם שאוכל לגאלם ע"כ, הרי להדיא דשתי טענות אלו מנעוהו מזה. א) איך הוא יכול להיות השליח. ב) מה זכות בידם וכמ"ש

ומפני שני טענות אלו, סרב משה בשליחותו, אכן מחמת שמשה לגודל צדקתו, לא רצה לקטרג הרבה על ישראל, ולומר לפני הקב"ה באריכות את גודל רשעתם בחטא לה"ר, באופן מבהיל כזה, אשר נגד הטבע הוא, וגודל כפיית הטובה, והמרידה שמרדו כנגדו, ואשר מחמת זה יירא לקבל משרתם, ולכן השכיל מרע"ה לומר זאת בדרך סתום וברמיזה, וד' יבין כוונתו, והוא דחז"ל אמרו (ירושלמי פאה פ"א) אשר מותר לספר לה"ר על בעלי מחלוקת ולה"ר, ולזה נוכל לומר כי גם משה ידע בעצמו, שישראל וודאי יאמינו, כי במדה הזאת מצוינים הם בתאר "מאמינים בני מאמינים", ובאם יאמר עליהם שהם לא יאמינו, מוציא דבה הוא וחושד בכשרים, ולה"ר גמורה היא, בכ"ז באשר לדעתו היו עדיין בעלי מחלוקת ולה"ר, ומותר לדבר לה"ר עליהם, לכן במכוון דבר עליהם לה"ר, לרמז להקב"ה שיחזיק אותם לבעלי לה"ר, כי באשר זה יהיה לפלא על מרע"ה, איך ידבר סרה ולה"ר על כלל ישראל, ומסתמא יחזיק אותם לבעלי לה"ר, וממילא