מצח אהרן חלק א טז

יעקב בטוח שבוודאי אח"כ יעשו תשובה ויתחרטו, וכמ"ש רז"ל (ברכות י"ט) (וז"ל הש"ס שם אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא ודאי עשה תשובה, ויש להבין וכי מאי קשה להש"ס אי אמרינן "שמא" עשה תשובה, אטו אי אפשר להיות שלא יעשה תשובה? ונ"ל דקושיית הש"ס בזה לא קאי על עשיית התשובה, דע"ז ודאי היה שייך לומר גם לשון "שמא", אלא הקושיא קאי על איסור ההרהור אחריו, דאם לא היה עשיית התשובה כ"א בגדר ספק, היו מותרים מספק דהא יש לו חזקת חוטא, כיון דכבר חטא, והחיוב היה ודאי, והתשובה הוא כעין פרעון על החטא וא"כ הוי כאיני יודע אם פרעתיך, חשבינן אותו לודאי לא פרע מחמת חזקת חיוב דמעיקרא, דאין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חיוב, וה"נ כיון דחטא ודאי והתשובה רק ספק עלינו לחשבו כאילו ודאי לא עשה תשובה, וזה כונת קושיית הש"ס איך אמר שאסור להרהר אחריו שמא עשה תשובה "שמא ס"ד" פי' איך ס"ד דמשום שמא עשה תשובה יהא אסור להרהר, הא עלינו להחזיקו לודאי חוטא ומשני ודאי עשה תשובה ומש"ה אסור להרהר אחריו), שוודאי עשה תשובה, כי לכתחלה קשה הי' לו לפרוש ואח"כ כאשר בטלה התאוה יתחרט, ודבה כזאת לא היה רעה בעיני יעקב, ומחמת שכתב "דבתם רעה" למד ר"מ, שחשודין הם על אבר מן החי, ולאכול דבר מן החי, וודאי אין שום תאווה לזה, כי אדרבה עוד שקוץ גדול הוא, וגם עובר משום בל תשקצו כמ"ש (שבת דף צ'.) (אף שהתוס' שם ד"ה דלא, כתבו שדווקא לאכול דבר חי עובר על בל תשקצו, אבל לחתוך אבר מן החי אין בו משום ב"ת, מ"מ מי יימר דהדבה היתה רק על אבר, נוכל לומר שהלשין עליהם שאוכלים דברים חיים, ומ"ש חשודין בניך על אבר מן החי הוא שם העוון שנכשלים, כי שם העוון נקרא, אבר מן החי) וכיון דשקוץ יש בזה, ומ"מ עשו זאת, אות הוא על רוע בחירתם, אשר עושים רק להכעיס, ואין תקוה להשיבה, באשר גם מתחלה לא עשו זאת מחמת התגברות היצר, כי עוד שקוץ יש בזה, ואף לאדם שלא יקוץ בזה, מ"מ תאוה וחמדה וודאי אין לעוון כזה, כי מה היה איכפת להם אם אכלו בשר שחוטות, ומשו"ה קורא אותה הכתוב דבה "רעה" מפני שקשה התשובה לעוון כזה

והנה החטא של לשה"ר, אשר נכשלו בימי משה היה ג"כ חטא כזה, אשר סבה ותשוקה טבעית לא גרמה לזה, ואדרבה לפי טבע האנושי היה גורם ההיפך, וניחזי אנן, אם ראובן עשה הרבה רעות לשמעון, אף שלפי חוקי תוה"ק, אסור לשמעון להתנקם ממנו ולנטור את השנאה לעת מצוא לשלם לו כדי רשעתו, בכ"ז אם שמעון לא יוכל להתגבר על יצרו הבוער בקרבו להשיב לראובן גמולו בראשו, ולגרום לו רעה תחת רעתו, לא תגדל בעינינו האשמה כ"כ כי ידענו כי בערה בו אש עברתו השמורה בלבבו, ולא יכול להתאפק לכבוש יצרו שלא לנקום ממנו, וזוהי עבירה אשר טבע האדם מצד שהוא אדם ומורכב מיסודות תחייב לזה, אמנם בלשה"ר שחטאו אז נגד משה היה להיפך, כי מרע"ה מעודו לא עשה שום רע לאחד מישראל חלילה, ורק כמה וכמה טובות גדולות ונפלאות עשה עמהם, כי אף שהוא נתגדל בבית פרעה, והיה נחשב לאחד מזרע המלוכה, מ"מ יצא בכבודו ובעצמו השדה אל אחיו האמיתים לראות מה המה עושים "וירא בסבלתם" שהיה נותן כתפו לכל אחד לעזרם כמ"ש במ"ר פ' שמות, ואח"כ כאשר ראה, איש מצרי מכה איש עברי, שם נפשו בכפו להעמיד עצמו במקום סכנה גדולה והרג את המצרי, בכדי להציל העברי מידו, א"כ מצד הטבע לא היה שום מקום, שיהיה בלבותם איזה קנאה או שנאה עליו, ואדרבה לפי מזגי האדם ראוי היה הדבר שלא יהיו כפויי טובה, ויכירו טובותיו הגדולות שעשה עמהם, ויהיו עליו לסתרה, ובכ"ז אחרי כל הטובות הנוראות שעשה עמהם, מה עשו המה? הלשינו עליו לפרעה, וגלו הדבר שהרג את המצרי ורצו למוסרו למלכות ולקפח חייו, עד שהוכרח לברוח משם, זה היה מופת חותך למשה על רוע לבבם, משו"ה נתיאש משה וחשב בלבבי שבוודאי חטא זה של לשה"ר, לא יתקנו עוד