מצח אהרן חלק א קסט

בגדר אדם יעשה נבלה כזו, אז יתנו האמתלא כי הוא יהודי, ועל הודי יש להאמין כל הנבלות שבעולם, ובאם יראו שאחד מצוררי שם יעשה נבלה גדולה אז יתחילו לרנן אחריו כי אולי אבותיו מזרע יהודה יצאו, וטיפת דמי ישראלי בעורקיו, ואמנם שום דבר טוב, לא יאמינו על יהודי, ואם יקרה לפעמים שיהודי יעשה דבר טוב בגלוי, אשר א"א להטמין זאת, יאפילו בטליתם ע"ז, וכמו שקרה זה לא כבר באחת המדינות אשר פרץ שם המגפה ל"ע, והי' שם רופא עברי אשר נתן נפשו בעבור טובת מוכי החולי, והי' כ"כ עסוק בטובתם עד שהמחלה דבקה גם בו בעצמו והפילתהו לשחת, ואז הדפיס שר העיר מודעות שכולם יבואו לחלק לו כבוד האחרון וללוותו לבית עולמו בכבוד, וכאשר הפליג בשבחו מאוד, אמר עליו שכפי שידע הוא מעלותיו, יוכל להעיד עליו שאין בו אפי' טפת דם ישראלי, ואינו דומה אפי' במקצת להאנשים שישמרו תורת משה, רק הוא כנוצרי נאמן מלידה ומבטן. ומספר המדרש דבמצב כזה היו עומדים הישראלים גם בעת ההיא במצרים, דבאמת הי' הדבר אשר המצריים המה שטופי זימה וחשודים על הזנות ועל כל הנבלות הגדולות, כי טבע האקלים פועל הרבה על יושביה להרע או להטיב וארץ מצרים אשר נקראת "ערות הארץ" פעלה גם על יושבי' שיהיו מושחתים בכל המדות רעות, ולהיפך ארץ העברים, אשר אוירה מחכים, היו כל יושביה בעלי מדות ישרות ונחמדות, והנה במעשה דאשת פוטיפר שהי' יכול להכשל בה אותו צדיק, לולא אימץ לבבו ביראת ה', היא נבלה גדולה אין קץ, וכמו שאמר יוסף בעצמו, "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת הרי שקראה בעצמו רעה גדולה, דבאמת הי' גדול עונו מאוד אם הי' בא חלילה אל הפעולה, כמו שטען בעצמו, הן אדוני לא ידע וגו' ולא חשך ממני מאומה, כלומר שהפקיר לו כל שפחותיו, אף שלא נגע בטומאתם עכ"פ צדקה טענתו נגד המסיתו, כי החטא הי' גדול מאוד, באשר אינו בכלל, לא יבוזו לגנב כי למלא נפשו כי ירעב, וכן ספר רובי הטובות שגמל לו אדונו, שכל אשר יש לו נתן בידו, וא"כ יהי' כפוי טובה שהיא מדה רעה שאין גרועה ממנה, ודבר נבלה גדולה כזו קשה להאמין על שום אדם, ובפרט לאיש אשר יצא מארץ העברים, ואמנם פוטיפרע הבינה גם היא כי לא יאמינו לה אם תספר עליו מעשה כזה, וכמו שהי' באמת אח"כ אשר פוטיפר לא האמין לה כלל, וכמו דאיתא במד"ר פ' וישב, שאמר פוטיפר ליוסף אנא ידע דלית הוא מנך כו', אלא כדי להוציא מלבן של בריות אני מיסרך, ולכן בכדי לאמת הנבלה הגדולה על יוסף, אמרה לכולם, ראו הביא לנו איש עברי' לצחק בנו, ורמזה בזה להודיע שהוא עברי, ועל עברי יאמינו כולם, כי כ"כ היו מוכים בנגע האנטיסימיטיזמוס, עד שהעוירה את עינם להאמין עליהם כל הנבלות היותר גדולות, וכן לפני פוטיפר ספרה, בא אלי העבד "העברי" והכל לכוונה זו שעי"ז יאמינו לה, באשר העברים היו חשודים בעיניהם, ונראה מזה את מצב ישראל בעת ההיא, שהיו חשודים אצלם לכל דבר רע, ואמנם על דבר טוב לא האמינו שיהודי יעשה, וכמו שנראה מהספור של משה, אשר הראה דבר טוב מאוד ואהבת הבריות באופן מבהיל, באשר הוא לא הי' לו שום הכרה עם בנות יתרו, ובכ"ז התאזר כגבור להושיען מידי הרועים וכמ"ש, ויקם משה ויושיען, ומה אמרו הם ע"ז, איש "מצרי הצילנו מיד הרועים" משום דדבר טוב נאות למצרי לעשותו, ועברי א"א שיעשה דבר טוב, ומתוך שני הספורים הללו נראה כמו בראי מצב העברים בעת ההיא, ומעתה, בוא וראה קורא נעים, את אומץ לבב יוסף ובטחונו הגדול בד' ומסירת נפשו בעד שם היהדות, וניחזי אנן, אם עברי אחד אפי' מן היותר אדוקים, אשר בעת שבתו בעירו ובביתו מצטיין במנהגיו ובתהלוכותיו כפי חוקי ומנהגי העברים היותר אדוקים, בכ"ז כאשר יבוא לכרך שיושביו עמים אחרים אזי יתאמץ להסתיר ממנו צורת העברי כפי היכולת, יסלסל את שערו, יקצר בגדיו, והכל בכדי שלא יכירוהו שהוא מן העברים האדוקים, ובאם נפגוש אותו בדרך הלוכו ונשאול אותו מדוע אתה עושה ככה? אף