מצח אהרן חלק א קסו

שהוא בבחינת בן, אז הקב"ה משלם כמדתם להחזיק אותם גם כן כבנים ומטמא להם, משא"כ בשעה שנקפוץ ידינו מאחינו האביון מחמת הטענה שאין לנו מותרות ליתן, וא"כ מראים אנו בעצמנו שאנחנו בבחינת עבדים, אז ישולם כפועל ידינו להחזיק אותנו גם כן לעבדים ולא יוכל הקב"ה לטמאות עצמו בכדי להחיותנו כמ"ש

ומה יומתק לדברינו מאה"כ (קהלת ו' ג') אם יוליד איש מאה ורבות בשנים יחיה ורב שיהיו ימי שניו ונפשו לא תשבע מן הטוב אמרתי טוב ממנו הנפל, דכיון שעיקר התחייה הוא רק מחמת שאנו נקראים בנים למקום וכהן רשאי ליטמא לבן, א"כ לפי"ז, לנפל שאסור הכהן ליטמא אליו וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מהל' אבל והובא בטוש"ע ליו"ד סי' שע"ג) שאפילו בספק אם כלו לו חדשיו אסור ליטמא, ודין זה נובע מת"כ שממעט זה מקרא מפורש, א"כ בע"כ לומר אשר "נפל לא יוכל לקום בתחה"מ כיון שאסור ליטמא לו, והא דאיתא בשו"ע (יו"ד סי' רס"ג) תנוק שמת קודם שיגיע להיות בן שמונה מלין אותו על קברו לזכר שירחמוהו מן השמים ויעמוד בתחה"מ, דמשמע מזה שיקום בתחה"מ אע"ג שהוא עוד בחזקת נפל קודם ל' יום, היינו דווקא בכה"ג שהספק הוא רק לנו שאין אנו בקיאים אם כלו לו חדשיו, ואע"ג שהוא עוד פחות מבן ל' יוכל היות שכלו חדשיו ואיננו נפל, וה' היודע האמת שכלו חדשיו, וודאי שיעמידהו בתחה"מ משו"ה צריכין למהלו ולהסיר חרפתו, אבל נפל גמור שבוודאי לא כלו חדשיו אינו עומד בתחה"מ, ולבד שלא יקשה לנו מדין ה, אלא אדרבה מזה גופא ראיה לדברינו, שבשו"ע לא כתב הדין כ"א בפחות מבן שמונה שהוא רק ספק נפל ולא כתב זה בנפל גמור כגון שהפילה אשתו בן זכר וידעינן בוודאי שלא כלו חדשיו שצריכין גם כן למולו מזה הטעם שיקום בתחה"מ, אלא וודאי דנפל גמור לא יקום בתחה"מ

נמצינו למדים לפי"ז אשר שני מיני סוגי אנשים לא יזכו לעמוד בתחה"מ, א כת הנפלים, מטעם שהקב"ה כהן הוא ולא יוכל ליטמא להם, ב) כת הקמצנים, אשר לא פרסו מלחמם לדל ומפני שהחזיקו לאחיהם בני בריתם בגדר "עבדים" ישלם להם כפעלם להחזיק אותם ג"כ בבחינה כזאת, שלא יטמא להם כדין עבדים, וניחזי אנן איזה כת משתי אלו הכתות גרועה ביותר? וודאי כת הקמצנים, כי אלו הנפלים, אע"ג שגם המה לא יעמדו בתחה"מ אין הבזיון גדול כ"כ, כי אין זה מחמת אשמתם, ולמה"ד למלך שפסל שני אנשים מלהעלותם למשרה גדולה, לאחד מחמת שעדיין רך בשנים הוא, ולפי חוקי המדינה אינו ראוי מצד מעוט שנותיו לעלות ולשרת בכהונה גדולה, ולשני מצד שהנהגתו לא ישרה בעיני המלך, וודאי שלהשני הבזיון גדול ביותר, כי הוא היה יכול להגיע למשרה הזאת ורק הוא בעצמו ע"י מעשיו המקולקלים איבד זאת, וכן ה"נ אע"ג שגם הנפלים לא יזכו לאור באור פני מלך חיים וליהנות מזיו שכינתו ית', אין זה מחמת אשמתם, רק ע"י פסול שנים, אבל אלו הקמצנים היו יכולים להגיע למעלה הגדולה הזאת, ובידים אבדו את השכר הגדול הזה, ודאי אשר להם יהיה הבזיון יותר גדול, והנה ההצלחה האנושית בעוה"ז עומדת על שלשה דברים הללו, "בני חיי ומזוני", אמנם כל הצלחות אלו לא יוכלו להועיל לשמח נפש האיש אשר אין לו תקוה לעמוד בתחה"מ, כי אף שיודע האדם אשר ימיו הוא כצל עובר, ותיכף יבא יום פרידתו מן העוה"ז ומלואו, בכ"ז בזאת יתנחם שיקווה להיות מנוחלי עוה"ב ושם יהיה לו עוד טוב ביותר, כי יהנה מזיו שכינתו ית' שהוא התענוג האמיתי לנפש המאמין והמקוה לזה, משא"כ האיש אשר התקוה הזאת אבודה ממנו, לא יערבו לו כל הצלחות עוה"ז באשר יודע כי למחר יובל לקבר ואחריתו רמה ותולעה, וזמ"ש החכם, אם יוליד איש מאה וא"כ יהיה לו הצלחת של "בני", גם ורבות בשנים יחיה, **(לו שליחות, מכל מקום יכולים ב"ד להיות שלוחיו ולהטביל כיון דבשליחות זה יהי' ישראל חל עליו שם ישראל גם קודם השליחות, וה"נ נהי דכהן אסור ליטמא טמא למת מ"מ הכא בתחהי"מ דבהך טומאה יהיה חי משו"ה מקרי חי אפילו עוד קודם שהחיים, ושפיר יוכל הכהן ליטמא להם בכדי להחיותם.)**