מצח אהרן חלק א קסה

הכתובה בתורה, אשר אצלה דייק לכתוב מלת "אחיך" מזה ראיה שאינו מחויב לתת בשעה שאנחנו בבחינת "עבד" דאז אינו נקרא אחיך כי שני עבדים אינם נקראים אחים זל"ז, וגם זה כתבנו למעלה דמדיוק "אחיך" מוכח שהחיוב גדול כ"כ, אפילו לפרוס ולחלק לחמו ממש, כי אמדינן דעת האב שלא עשאו אלא אפוטרופיא, לכן שפיר נוכל לומר כן, דכיון שמדיוק הזה ילפינן קולא וחומרא לענין צדקה, קולא, שאינו מחויב לתת כ"א לאחיו, וחומרא שמחויב לחלק לחמו ממש, להכי אמרינן שוודאי החיוב הגדול לחלק לחמו זה לא שייך כ"א בעני הגון הנקרא אחיך, שאז נוכל לומר שאינו כ"א אפוטרופיא, אבל אם העני הוא אינו הגון והוא בבחינת "עבד", אצלו לא שייך הדין הזה לדמותו לאב שכתב נכסיו לבנו, דהא בעבד ליכא אומדנא, וא"כ לעני כזה וודאי שאינו מחויב לפרוס לחמו ממש. ורק אם הוא עשיר שיש לו הרבה, מחויב לפרנסו מצד רחמנות, ולהדבק במדותיו ית' אשר נאמר עליו ורחמיו על כל מעשיו, אבל אם גם הוא בעצמו עני שאין לו כ"א די ספוקו, אין מוטל עליו לרחם על הברואים ועל כגון זה נאמר, אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר שלא תביא עצמך לידי עניות, ולפי"ז לא יקשה עוד מעובדא דרבי שנתן ליהונתן אף שסבור שהוא ע"ה, משום דרבי עשיר היה, וכמ"ש פתח "אוצרות" משו"ה אמר לו יהונתן פרנסני ככלב וכעורב, כי איש כזה מחויב לתת גם לעני שאינו הגון, שאינו גרוע מכלב, והא דאמר, ר"ע בב"ב, שדווקא למי שהוא בבחינת בן מחויב לתת לו צדקה, היינו בעיקר המצוה של צדקה, שאופן חיובה הוא אפילו בעת שהוא עני, ומטעם שהוא אחיך, וחיוב כזה וודאי לא שייך בעני שהוא בבחינת עבד וכנ"ל

ולפ"ד יבואר מאמר הנ"ל, כי לפמ"ש אשר החיוב העקרי של צדקה, והוא לפרוס לרעב לחם ממש, ולכסות הערום גם אם אין לו כ"א כתונת אחת יתירה לבד הלבוש שעל בשרו, זהו דווקא בשעה שנקראים בנים, ואימתי נקראים בנים, ידוע מאמרם ז"ל, "זכו נקראים בנים" והנה בקץ הגאולה גם כן שני זמנים כמארז"ל (סנהדרין) ע"פ אני ה' בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה, הרי דבעת שישראל הם בבחינת "זכו" אז הוא אחישנה, וידוע לנו שדרך ה' לשלם תמיד מדה כנ"מ, ובמדה שאדם מודד לו הוא מודד לנו, וא"כ אם רואה הקב"ה שישראל עושים צדקה אפי' בשעת דוחקם וענים, מראים אנחנו בזה שיחזיקו עצמם בבחינת "בנים" שהוא יורה על בחינת "זכו" לכן הקב"ה ישלם גם כן כמדתם לשלם השכר של "זכו" והוא "אחישנה", וזמ"ש גדולה צדקה שמקרבת הגאולה, כי זהו ממש מכ"מ, אכן זה לא נאמר כ"א בעת שיתנו צדקה בעת דחקם, ואז יורה שפיר על בחינת "בן" משא"כ אם אינו נותן צדקה, רק בעת שירווח לו אז יתן מעט, לא שייך טעם הזה, הרי לפנינו מעלה אחת למי שמקיים בנפשו מצות צדקה ממש, והוא קריבת הגאולה תוב"ב

והנה לפי דרך זה נוכל לומר, שגם העיקר הגדול שאנו מאמינים בו ומקווים עליו והוא "תחיית המתים" ג"כ אינו תלוי כ"א בצדקה, דבספר פר"ד (דרוש כ"ה) הקשה על הא דארז"ל בתענית פ"ק דמפתח של תחה"מ לא נמסר לשליח דכתיב וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם, ואמרו (בסנהדרין דל"ט) דאלקינו כהן הוא שנאמר ויקחו לי תרומה, וכיון שהקב"ה יש לו דין כהן היאך יוכל ליטמא למתים, כהן בביה"ק למה ב ותי' כמ"ש התוס' שם בסנהדרין דישראל נקראו בנים למקום וכהן מטמא לבנו ע"כ, וא"כ כיון דעיקר היתר התחייה הוא רק מחמת שאנו נקראים בנים, ממילא ידעינן דכשישראל הנם בבחינת עבדים לא שייך היתר זה, וא"כ בשעה שישראל יקיימו החוב של הלא פרוס לרעב, ויבזבזו כל מה שיש להם לצדקה וכפי החוב למי **(הג"ה והנראה לתרץ קושייתו עפמ"ש התוספת כתובות (דף יא) על הא דאר"ה מטבילין גר קטן הק' התוספות היאך נוכל להטבילו הא אין שליחות לקטן עכו"ם אפילו מדרבנן כיון דלא אתי לכלל שליחות ותי' כיון דבהך זכייה הוי ישראל לכן חשבינן ליה שפיר כישראל מהשתא ואית לי' דין זכייה מדרבנן, ולפי דבריהם דאע"ג דאכתי עכו"ם הוא שאין)**