מצח אהרן חלק א קס

שאחרי רוב התחנות שהתחנן מרע"ה לבוא לאה"ק טען הטענה הזאת: עצמותיו של יוסף זכו ליכנס לארץ ואני איני זוכה, א"ל הקב"ה יוסף הודה בארצו נקבר בארצו, שהרי אשת פוטיפר אמרה ראו הביא לנו איש עברי והוא בבית האסורים, אמר כי גנב גנבתי מארץ העברים לפיכך נקבר בארצו, אתה שלא הודית בארצך, בנות יתרו אמרו איש מצרי הצילנו והוא שומע ושותק לפיכך לא נקברת בארצך עכ"ל, הרי מי לנו גדול ממשה ע"ה, ובכ"ז כאן שלא נזהר להודות בארצו כאלו ח"ו לא החזיק במעוז לאומיותו, לא השיג מטרתו בזה, וכ"ז צריכים רק שיהי' ראוים לגאולה ממקום גלותם, שנית צריכים לדעת טבע הארץ אשר רצונם לבוא שם, אם מתאמת לטבע האנשים הללו, כי אם קיבת הארץ הזאת לא תוכל לעכלם לא תהי' להם שום תקומה בתוכה, והארץ תקיא אותה מקרבה, שלישית, נחוץ שיהיה בקרב העם יכולת להנהיג שררה ושלטון עצמי, כי אם לא יוכלו להחזיק סדר ומשטר, ואינם ראויים עוד להיות שליטין, אז אם ניתן להם השררה והשולטנות, לא שררה אנו נותנים, אלא חרב אנו נותנים בידם, כי תהיה חרב איש ברעהו, ואלמלא מורא המלכות איש את רעהו חיים בלעו, ואלו השלשה פרטים, צריכים היו להמצא בישראל בעת שרצון ה' היה לגאלם ממצרים ולהביאם לארץ כנען שישלטו שם בפני עצמם, וזה תציין לנו המכילתא הנ"ל, הצטיינות ישראל בעת ההיא באלו הפרטים, בחלוקה הראשונה, מראה לפנינו את גודל בטחונם בד' שבוודאי יגאלם, וגודל פטריוטותם ולאומיותם עד שכמעט מסרו נפשם ע"ז, והיא שעמדה להם להגאל אפילו מיד אומה קשה וכמ"ש דום לד' והתחולל לו, וכדרשת רז"ל שיפיל לפניך חללים חללים גיטין ז') ודבר זה תלמדנו המכילתא באמרה: "שלא שינו שמם ולשונם" נתבונן בעצמינו הן עתה יושבים אנו בקרב אזרחים ועמים נאורים וחסידים, היודעים ומבינים כי מהראוי הוא שכל עם ישאף ללאומיותו, ואין זה שום חטא נגד חקי המדינה, אם העם ישאף לבוא עוד לארצו ארץ אבותיו, כי יש מקום בלב הישראלי לשתי המחשבות גם יחד להיות וא ש עבדים נאמנים בלב ונפש למלכם אשר יסוכך עליהם, וגם להיות בנים נאמנים לארץ אבותיהם, ובימינו אלה בהתעורר התנועה הציונית, ובמקומות רבים נוסדו חברות ציוניות, וכל החברות למקום אחד הן הולכות ולמטרה אחת הן שואפות להחיות נשמת ארצנו הקדושה, ולהפיח בקרב העם הרעיון הלאומי, שלא יתייאש עוד מהיות גוי, והחברות מאושרות ומוסכמות גם מטעם הממשלה יר"ה, בכ"ז יש הרבה מאחינו המתיראים לשאת ברמה את נס ציון, ואומרים טעם לזה, כי סכנה כרוכה בזה, למה יאמרו המושלים והאזרחים, כי בתוכם אנו יושבים ונהנים מחלב אדמתם ובכ"ז עינינו ולבנו עדיין נשואות לארצנו, ואין זו אמונה לארץ המולדת ולמושלה, ורק טוב טוב לנו להתבולל ולא לזכור שם ארצנו הקדומה, ויש עוד כמה כתות מאחינו בחו"ל, אשר מטעם האמור הרימו יד והעיזו מצח כ"כ למחוק מכל תפלותינו המסורות בידינו עוד מאנשי כנה"ג זכר ציון וירושלים, הרי נראה בזה דיעות הרבה אנשים, כי כ"ז שיושבים אנו בארץ לא לנו, אין ראוי לחשוב מחשבות וכש"כ לעשות מעשים המראים על רצוננו להגאל מהם, אף במקומות שאין המלכות מקפידות על זה, ואם כן הגע בעצמך בעת שאבותינו ישבו במצרים, תחת יד מלך ואומה קשה, ואשר בספר החוקים שלהם היה כתוב, שאין עבד רשאי לצאת מהם לחירות, וא"כ מי שחושב לצאת לחירות הרי חושב בזה נגד חק המדינה, ובכ"ז בא וראה איך התאמצו לחזק בקרבם תקות הגאולה וקיום הלאומיות באופן מבהיל, עד שלא מש הזכרון הזה מאתם אף רגע, בשום לב אל דברי המדרש תנחומא פ' שמות שכל השמות שקראו להשבטים כולן ע"ש הגאולה נקראו, ראובן ע"ש ראה ראיתי את עני עמי, שמעון ע"ש וישמע ה' את נאקתם כו', יוסף ע"ש יוסף ה' שנית ידו לגאלנו, וא"כ אילו היה בלבם שום מורא ופחד מן הממשלה בהכרח היה להם לשנות שמותם כבואם מצרימה כי איך יתכן בשעה שיושבים במצרים אשר עפ"י חקי מדינתם אסור לצאת לחירות והם יחשבון תמיד וגם יעשו עוד זכרונות עולמים שיבוא יום ויגאלו