מצח אהרן חלק א קנט

שדברי תוכחתו משוחים בשמן טוב, ויחשוב אותו לנכבד וחכם, ואף כי יש בזה שמץ חנופה בכ"ז הלא הרב מותר להחניף לתלמידו כדי שיקבל ממנו תוכחה, דכיון שיודע המוכיח אשר באופן אחר לא יקבל תוכחה, מותר לו להחניפו בדברים טובים כדי שיקבל, וכ"ז אם המוכיח הוא בשר ודם שאין בידו לכוף את חבירו לעשות ככל אשר יצווהו, אם לא בפה חנף ובדברים טובים יפתהו, משא"כ הקב"ה כשרצה להוכיח לעמו, יצא בקול חוצב דברים מפחידים כמ"ש ואם לא תשמעו לי, אז הנני שולח כל הקללות המוזכרים בתוה"ק כי אחרי שבידו הכח והעוז לכוף אותו, אין נאה לו לבוא בשפת חנף, וכמדומה שראיתי באיזה ספר שמפרש הווכוח שהי' בין הנביא ירמיה עם הקב"ה בדרך כזה, כאשר אמר לו הקב"ה, נביא לגוים נתתיך, כתיב "ואמר אהה אדני הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי ויאמר ד' אלי גו' כי אל כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר אל תירא מפניהם גו'" (ירמיה א') וחלילה לירמיה לסרב בשליחות הקב"ה, רק אחרי שכל נבואות ירמיה היו דברי פורענות וראשית נבואתו היתה הסיר נפוח לאמר כי מצפון תפתח הרעה גו', לזה רצה ירמיה באומרו לא אוכל "דבר" פי' לדבר בנוסחא קשה כזו לא אוכל מפני שנער אנכי, ורצונו היה לקבל רשות מאת הקב"ה לשנות נוסחת התוכחה שיתן להם הטיפה של מרה בתוך דברים מתוקים, וע"ז השיבו הקב"ה "כי כל אשר אצוך תדבר" והנביא הוא שמדבר בלשון ה', ולו ית"ש לא נאה פה חנף, הרי לפנינו שתי נוסחאות באופני התוכחה, ונוסחת הקב"ה, הוא בדברים קשים, וזה מה שכוונו חז"ל, האי צורבא מרבנן דסני ליה בני מתא משום דמוכח להו "במילי דשמיא" פי' בנוסחא כזאת אשר נאה רק לשוכן שמים והיינו בקללות וחרפות וגדופים ודמרחמי לי' בני מתא משום דלא מוכח להו "במילי דשמיא" אף שיוכיחם ויעוררם לתקן כל מגרעותיהם, אם אך יוכיחם בדברים טובים בנחת ובמתון אז מלבד שלא ישנאוה אלא אדרבה עוד יוסיפו לאהבו ולחבבו

ודברי האמת והצדק הללו הרהיבו בנפשי עז להטיף איזה דברים, גם על "ציון" ומפלגותיה, כי אחרי אשר לא אבוא בטרוניא בקול חרפות וגדופים לשום אחד מן הצדדים ורק בדרך יועץ ומעורר על איזה פרטים בטוח אנכי שלא אכוה בגחלתם, ואפשר ימצאון אנשים ישרי לב שיחזיקו לי תודה על דברי הנאמרים בהשכל ובמתינות, כאשר כבר הראה לי הנסיון שנשאתי המשא הזה בקהל עם שהי' בתוכם ציונים ומתנגדיהם וכולם נתנו לי תודה, וזה החלי בע"ה

בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם ואת לשונם, ושלא היה בהם דבר ערוה, ושלא היה ביניהם לה"ר, שלא שינו את שמם, כשם שמיוחסים בירידה, ראובן שמעון, כך מיוחסים בעלייתם שנא' ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, לא שינו לשונם שנא' כי פי המדבר אליכם, לא היה בהם דבר ערוה שנאמר, "ויצא בן אשה ישראלית" להודיע שבחן של ישראל שלא היה ביניהם אלא זה ופרסמו הכתוב, ולא היה ביניהם לה"ר שנאמר ושאלה אשה משכנתה כבר היה בידם י"ב חדש ולא הלשין אחד על חבירו (מכילתא פ' בא), ונראה הביאור בזה, דהנה בהצטרך לפדות עם מגלותו, להביאו לרשות עצמו ולתת לו ארץ מיוחדה ושלטון בפני עצמו, נצרך לזה שלשה דברים עיקריים, אשר בלעדי זה אי אפשר בשום פנים להשיג המבוקש, ראשית דבר, שיהיו ראוים לגאולה, אם מצד זכותם שיהי' בהם זכות ומע"ט המסייעתם לזה, ואם מצד עצמן, שיהי' בהם רצון חזק ושאיפה אמיתית לזה, היינו שיחזיקו בלאומיותם, ולא יסיחו דעתם אף רגע שעוד יבוא יום שיהיו גוי בפני עצמן, אז התקוה והרצון הגמור, באמת יביאום אל המנוחה, כי אין דבר שעומד בפני הרצון, והתקוה הזאת, היא גם הזכות היותר גדול להושיעם לזה, כמ"ש "יחל ישראל אל ה' וגו' והרבה עמו פדות", לא כן כאשר יתבוללו בקרב העם אשר ויושבים בתוכם וישכחו לאומיותם ואבדה תקותם מהיות עוד גוי, אז לא יבואו למטרתם, ובוא נא עמדי קורא יקר, ואחוך מה דאיתא במד"ר פ' ואתחנן