מצח אהרן חלק א טו

לה"ר יתקנו אז, ומדוע היה קשה למשה על חטא לה"ר יותר משאר עבירות? אכן באמת אף שמשה ידע אשר בסוף ישובו על כל העבירות שעשו עד הנה, אמנם על החטא הזה של לה"ר, היה מתייאש משה, ולא האמין שישובו ויתקנוהו גם לבסוף מחמת שלפי אופן ומצב חטאתם שחטאו בחטא הזה, קשה היה מאוד להאמין שיעשו תשובה עליו וכמו שנבאר, דהנה יש שני מיני עבירות, יש עבירה שהיא באה מפאת החמר כגון עבירות שנפשו של אדם מחמדתן מאוד, ויצרו הרע בוער בקרבו למלאות תאותו, וקשה מאוד לפניו להתגבר על יצרו ולפרוש מן החטא, ובאם יכשל אדם במצודת עבירה כזאת, יש תקוה שיעשה תשובה ויתחרט אח"כ על העבירה שעשה באשר גם מתחלה לא עשה זאת מפאת בחירתו ברע, ועל כגון זה ארז"ל, רשעים מלאין חרטות, כי לכתחלה היה קשה לו לפרוש מן העבירה, ואח"כ כאשר מלא תאותו, ונחלש כח התאוה והתשוקה, ונתקררה רתיחת דמו, יתחרט ויעשה תשובה, אמנם יש עוד סוג עבירה, אשר אין הנפש מחמדתה, ולפעמים עוד להיפך, כי הטבע תתנגד לה, ואין שום סבה ותאווה שיחמוד אותה, ובכ"ז יעשה אותה, אין זה כ"א רוע לבב, אשר מדעתו ימאס בטוב ויבחר ברע, ועל עבירה מסוג זה, רחוק הדבר שיתחרט אח"כ ויעשה תשובה, כיון שגם מתחלה רק מעצמו בחר לעשותה בלי שום סבה המכרחת אותו לזה, וא"כ וודאי שגם בסוף לא יתחרט כי בתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, ומזה הטעם ג"כ ארז"ל (פסחים קי"ג) שלשה הקב"ה שונאן דל גאה עשיר מכחש, זקן מנאף, כי אף אם באמת, הלאו דולא תשקרו איש בעמיתו נאמר אפילו על עני שבעניים, וגם הוא מוזהר עליו, מ"מ אל תבוז לעני כי ישקר ויכחש במסחרו, באשר גם הוא ידע חומר העוון, ולא מרצונו הטוב יעשה זאת רק ההכרח יכריחהו לזה, כי מה יעשה אשר בני ביתו צועקים ללחם ואין, וכמ"ש החכם (משלי ו') לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ואח"כ וודאי שיתחרט ע"ז, אבל עשיר שהוא מכחש, אשר שום סבה חיצונה לא תכריח אותו לזה, ומעצמו יבחר ברע, אות הוא על קלות דעתו, שקל בעיניו לעבור על צווי ית' בלי שום הכרח, משו"ה שנוא הוא בעיני ה', וכן גבי לאו דלא תנאף, אף שהוא נאמר על כל סוגי האנשים, זקן ובחור בשוה, מ"מ איש אשר בבחרותו נפל ברשת אשה זונה חלילה מחמת גודל רתיחת דמו, נוכל עוד לקוות כי החטא הזה לא יתמיד אצלו, וכמו שהילדות והשחרות הולכות וחסרות תמיד, כן לעומתן תחלשנה התאוות והתשוקות, כי בסור הסבה יסור המסובב, אבל "זקן מנאף" כיון שהתשוקה ורתיחת דמו חלף עבר, ואין זה כ"א מרוע לבבו יעשה הרע. וכן גבי דל גאה, הטבע תחייב ההיפך כי תחנונים ידבר רש. וגאוה זו מה טיבה לכריסו וכיסו הרקים? וכיון שאלו העבירות לאנשים כאלו, אינן באות מצד התגברות היצר ומצד הטבע, כי אדרבה הטבע תחייב ההיפך לכן שנואים הם בעיני ד', באשר אין תקוה עוד שישובו מדרכיהם הרעים, ומזה הטעם ג"כ מי שאוכל חלב נקרא "מומר" אבל האוכל יתוש או פרעוש אי לאו טעמא דניחא לי' למטעם טעמא דאיסורא היה נקרא "מין" שהוא גרוע יותר ממומר (הוריות י"א) מחמת שהיתוש אין הנפש מחמדתו, ועוד להיפך הנפש משקצת, כי שקוץ גדול הוא למי שאוכלו ועובר על בל תשקצו כמבואר (בשו"ע יו"ד סי' ק"ד) והאוכלו הוא רק להכעיס את ד', ולכן נקרא "מין" שהוא אדוק יותר, באשר אין תקוה עוד לתשובה

ובזה פירשתי כוונת המ"ר (פ' וישב) על פסוק ויבא יוסף את דבתם רעה, ר"מ אומר חשודין הן בניך על אבר מן החי, ומאין למד זאת ר"מ ואמרתי שלכאורה מיותר מלת "רעה" דהא מלת "דבה" נופל בכ"מ על לה"ר, כמ"ש מוציא דבה הוא כסיל, וא"כ איזו דבה טובה היא שהוצרך לומר דבתם "רעה". ומזה למד ר"מ דרשתו, דהנה אם יוסף היה מספר לאביו, שראה את אחיו נכשלים באיזה עבירה הבאה מפאת תאוות היצר והנפש מחמדתה, לא היה הדבה הזאת כ"כ רעה בעיני יעקב אביהם, כי האדם אשר יסודו מעפר, נכשל לפעמים ברשת היצה"ר, שאינו יכול להתגבר עליו בעת מעשה, והיה