מצח אהרן חלק א קנח

כן אחיי! אם היה מושל אחר ממושלים הקטנים, אשר טכסיסי מלחמה אין לו, מוליד הרעיון הנשגב, לבקש שלום המדיניי, ולכתת חרב וחנית, ולפרוק כלי הנשק, אז לא יהולל המושל כלל על הצעה כזאת, ולא היו דבריו מתקבלים כלל בלב השומע, כי היינו אומרים אשר לא מטוב לבבו ומאהבת האדם ידבר כן, ורק מחמת שאין בו די כח להתיצב לקרב מול מושלים אדירים ממנו, וההכרח לא ישובח, אבל זכרו נא מי הוליד הרעיון הנשגב, הלא הוא אדוננו הקיסר שהוא האחד המיוחד מאדירי איירופא אבי המושלים התקיפים, ומי כמהו הנאזר בגבורה ובצבא רב ובטכסיסי מלחמה, ובודאי אם אך רצונו היה לצאת למלחמה, כולם היו חתים וזעים מאימת גבורתו וחילו הרב, ובכ"ז התאמץ הוא בהצעתו לפרוק הנשק, אות גדול הוא על אהבת האדם אשר תקנן בלבבו הטהורה, שלא יכול לראות דם עבדיו הנאמנים מוגרים ארצה, וגם "וייצר" שלא יהרוג את אחרים, כי נפשו היקרה והרוממה, לא תוכל לראות בשפוך דם, זהו מלך חסיד ונאור אשר מחויבים כלנו לענוד עטרות לראשו בעד רעיון לבבו, ולברכו שיצליח שימלאו משאלות לבבו לטוב, וייטיב גם לנו, אכיה"ר: דרוש כח. שלום ומישור. בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון גו' (מלאכי ג'.) אור חדש על ציון תאיר ונזכה כלנו מהרה לאורו

בימינו אלה עת השמע דברי ריבות בין מפלגות הציונים ומתנגדיהם, הללו מהללים, והללו מחללים, מהראוי והנכון היה לאיש צדדי שלא ישא שום חזון ולא ידבר שום דבר הנזכר בו חיבת "ציון" פן יכשל בלשונו וינקש בשנונו, ואז יהי' למטרה לבעלי חצים להמטיר עליו מבול של חרפות וגדופים ככל העולה על רוחם ולשרוף אותו בהבל פיהם ופי כתבם, אכן מדי התבונני ושמתי לבי אל מאחז"ל (שבת) האי צורבא מרבנן דסני לי' בני מתא משום דמוכח להו במילי דשמיא, ודרחימו לי' בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, אשר כבר העירו המפרשים לדקדק, דהתיבות "במילי דשמיא" מיותר, כי בודאי כל תוכחה הוא במילי דשמיא, ולדידי קשה עוד מן הנסיון, דהנסיון יראנו, רב ומנהיג שיושב בעיר ומעלים עיניו מכל מילי דמתא אז הכל ירננו אחריו כי עינים לו ולא יראה בפרצות העיר, לתקן בדקי חומת הדת, ולהיפך אם בעינים פקוחות יתבונן על מעשי בני עדתו להוכיחם ולהזהירם שלא יסורו מדרך האמת, אז הכל יתנו לו תודה כי לכך נתמנה להורות איזה דרך ישכון אור האמת. והנ"ל בביאור המאמר דהנה התוכחה תוכל להיות בשני פנים, א) בחרפות וגדופים, שהמוכיח הרואה יחיד או צבור עוברים דבר עבירה אז יצא ברעש וישפוך קיתון של רותחין ובדברים קשים כגידים יוכיחם, ותוכחה כזו לא תכנס לאזן האדם, כי אף שיודע בנפשו שבאמת עשה העבירה, והצדק עם המוכיח, בכ"ז בין כה וכה, המוכיח בזהו, ולהכי מלבד שלא תועיל התוכחה להסירו מן העבירה אדרבה עוד תגרה השנאה על המוכיח, לא כן אם המוכיח ימתיק בחלקלקות את דבריו לאמר לו, אם היה עושה כזה איש אחר, לא הייתי מקפיד כ"כ, אבל אתה שאיש נכבד אתה, לא נאה לך לעשות כן, תוכחה כזאת תגרום עוד לאהוב המוכיח, אחרי