מצח אהרן חלק א קנה

כבוד יעקב אביו וצדקתו, והרעה אשר יגרום לנפשו הטהורה ע"י החטא, להכי פירש, וזה אשר התאונן יעקב על שמעון ולוי "בסודם" פי' בעת שיעשו אספה סודיית, שמסתמא יעשו שם דברים אשר לא יוכלו לעשות בפרהסיא, אז "אל תבוא נפשי" פירוש שלא יציירו במחשבתם דמות דיוקני והרעה אשר יעשו לנפשי, כי אילו הי' באה גם נפשי לפניהם כמו שבאה לפני יוסף, אז בטח היו פורשים מן החטא, ורק החסרון הוא אשר לפניהם אל תבוא נפשי, ואפי' "בקהלם" האספות המפורסמות שלהם, ויחזיקו הענין אשר נאספים עבורו, לדבר מצוה, שמחמת זה לא יתביישו לעשות האספה בפרהסיא, ואף כי לא אוכל להתאונן שיפגמו בזה לנפשי, באשר דברים רעים החובלים נפש האב אינם עושים שם, אכן בכ"ז יש לי להתאונן כי "אל תחד כבודי" כי כבודי יופחת גם באספה כזאת ואף שיעשו דברים המותרים, אכן זרע יעקב צריכים לקדש עצמם אף במותר להם, ולכן לא לכבוד יהיה לי אפילו אספות המפורסמות שלהם

וחוזר ומבאר את דבריו, ויעמיד לנס שני עניינים אשר הם חשבו כי יעשו בזה צורך גדול, ובכ"ז לא לכבוד ותפארת היה זה לפני יעקב, דהנה במעשה דשכם, לא עשו זאת לאיזה פנייה חלילה, רק קנאת ה' צבאות עשתה זאת, באשר שכם עשה נבלה גדולה לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה אפילו בשאר האומות, שגדרו עצמן מן העריות מעת המבול, וכדאיתא במד"ר פ' וישלח ע"פ ויענו בני יעקב במרמה וידברו, שמא תאמר רמיות דברים יש כאן, ורוח הקדש אומרת, אשר טמאו את דינה אחותם, הרי שלא עשו זאת כ"א לש"ש, בכ"ז לא על דרך כזה ישכון תפארת וכבוד יעקב, לשפוך כמים דם אדם, הנבראים גם הם בצלם, וכן במעשה דיוסף, המה חשבו אותו למחויב מיתה בעד עונו שאכל אבר מן החי ושאר טעמים דאיתא במדרש, ולא עשו זאת כ"א לקיים המצוה של "ובערת הרע" בכ"ז לא לתפארת הוא לפניהם, להרוג אח מלידה ומבטן, ואפילו אם אח"כ נתפייסו והסכימו שלא להרגו, הלא בכ"ז השליכו אותו לתוך בור מלא נחשים ועקרבים, וגרמו לו צער כזה, וזה אומרו "כי באפם" הוא במעשה דשכם, ששם העלו החרון כ"כ, עד "הרגו איש", ונהי שעשו זה לשם מצוה, בכ"ז בין כה וכה הרגו איש, "וברצונם" הוא במעשה דיוסף, אשר לבסוף היה אצלם עת רצון, לחמלו ולרחמו, בכ"ז לשלחו לחפשי לגמרי לא פעלו אפילו בעת שנשתק כעסם, רק "עקרו שור", שהוא יוסף המכונה בשם "שור" עקרו אותו וגרמו לו צער גדול, ולשון "עוקר" נופל על המצער את חבירו, כמ"ש עוקרין על המלכים, וע"י העת רצון שלהם, תבין כמה גדול כח כעסם, ומפני זה קלל את כעסם, באומרו אח"כ "ארור אפם כי עז וגו'"

ולאחר שהעיר למוסר אזנם על גודל הכעס שלהם, זאת הברכה אשר בירך אותם, "אחלקם ביעקב וגו'" דהנה באשר טבע הבן קרובה להיות כטבע האב, ואם היו נשארים בעלי כעס וחמה, אז סוף שיהיו גם בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות ג"כ בעלי חמה, ואצל שאר השבטים לא יהיה אפילו טפת ארס הכעס, לכן החליט יעקב אבינו, לברך אותם בברכה זאת, אשר ארס הכעס הנמצא בהם, יחלק על כל בניו, ויהיו מעתה כולם שווים בזה, וזהו שבירך אותם "אחלקם ביעקב" פי' שיחלוק הארס שלהם בקרב כל השבטים, והנה דבר הנחלק לחלקים, אז אם החלקים יש בהם ממש ובכל אחד יש ממש להכירו, אז יקרא בשם חלק ובאם החלקים אינם ניכרים לעין, כגון מי שיפזר מלא אגרוף אבק בשוק, האבק נחלק, ובכ"ז לא ניכר איה אפוא הוא, זה נקרא בשם "הפצה" ובאשר לא כל העולם קיבלו חלק שוה מארס הכעס ע"ז אמר, אחלקם "ביעקב" הם ההמוניים המכונים בשם "יעקב" המה קיבלו חלק הניכר מהארס הזה כי אצלם ניכר מאוד הכעס, שיעשו בעת ההיא דברים מגונים מאוד אשר לא יעשו "ואפיצם בישראל" שהגדולים המכונים בשם "ישראל" אף שגם אצלם נמצאת טיפת ארס, אכן לא ניכר כלל, ואין בו ממש, כי אפי' בשעת כעסם לא יצאו מגדרם, ואין זה כ"א בגדר "הפצה",