מצח אהרן חלק א קנא

ורמז, וא"כ אינו מובן על שכפלו הרמז בשני השאלות תכלת ומזוזה ולא הי' די להם באחת, כי לכאורה לפי המובן שתי השאלות מרמזים על ענין אחד, ב) אינו מובן סוף המדרש שבאו בני אהרן ליטול מתנותיהם כו' מה ראו לעשות המריבה דווקא על מתנות כהונה, וביותר תמוה התשובה שהשיבם משה על דבריהם הללו, כי זה לשון הכתוב שם, וידבר משה אל קרח גו' בקר ויודע ה' גו', ומד"ר ע"ז שם, כך אמר להם משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם לערב יום ולילה והוא שאה"כ ויהי ערב ויהי בקר ויבדל בין האור והחשך וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך כך הבדיל את אהרן שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (ד"ה א' כ"ג) אם יכולים אתם לערב אותה הבדלה שהבדיל בין האור ובין החשך אתם יכולים לבטל את זו לכך אמר להם בקר יידע ה' ע"כ, ומצוה ליישב שייכות תשובה הזאת על שאלות קרח

ואשר אחזה לי בביאור כ"ז, עפמ"ש המד"ר לעיל מינה סוף פ' שלח, ע"פ ועשו להם ציצית, לא הניח הקב"ה דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל, יצא לחרוש, לא תחרוש בשור ובחמור, לקצור. כי תקצור קצירך, לשה, ראשית ערסותיכם, שחט, נותן לכהן הזרוע והלחיים, בנה בית, וכתבתם על מזוזות, נתכסה בטלית ועשו ציצית ע"כ. ביאור הדברים כי החכמה העליונה ראתה שאי אפשר לשום דבר בעולם להתקיים שיהא לו קיום אמיתי כ"ז שלא יהיה לאותו דבר חלק בקדושה, כמו שמסיים המד"ר בסופו משל לאחד מושלך לתוך המים הושיט הקברניט את החבל וא"ל תפוס חבל זה בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, כך א"ל הקב"ה לישראל כ"ז שאתם מדבקים במצות יש לכם חיים כמ"ש ואתם הדבקים גו' חיים כולכם וכה"א החזק במוסר אל תרף נצרה כי הוא חייך (משלי ד'), ומזה הטעם לא הניח דבר בעולם שלא יהי' לו איזה חלק בקדושה, הן רב הן מעט, דזה החלק הוא המחיה והמקיים את הכל, ובשבילו יתקיים כל הדבר ובלעדי החלק הזה א"א להצליח ולהתקיים, ובאשר רצה ה' שכל אחד מישראל יזכה לרוב עושר ויצליח בכל נכסיו, צוה שיתנו מתבואתם תרומות ומעשרות לכהנים וללוים, שעי"ז יהי' בעמלם חלק בקדושה ותתקיים העשירות בידם וכמ"ש עשר בשביל שתתעשר וכה"א ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והרקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג'), ובאשר איש הישראלי ע"י חלק המועט שיתן ללוי יהי' לו חלק בקדושה, א"כ ממילא בע"כ צריך להיות שהלוים יהיו קדושים יותר מישראלים, דאם הלוים בעצמן יהיו דומין לשאר העם בלי שום יתרון הכשר קדושה, איך יוכלו הישראלים לצאת ידי חובת קדושה בזה המעט אשר יתנו ללוי, ולהכי צוה הקב"ה שיקח את הלוים מתוך בני ישראל ויטהר אותם כמ"ש (במדבר ח') פרשה שלימה מזה, ואיך יהי' אופן קדושתם להניף אותם ולהזות עליהם כדין כל דבר הצריך להתקדש שזהו אופן קדושו, וכאשר בא מרע"ה והודיע כ"ז לבנ"י, קיבלו כולם הדבר ברצון, בלא שום מריבה ומחלקה, באשר הדבר הוא מושכל ונכון בטעמו, כיון דהלוים כבר נתקדשו, ממילא אם הישראל יתן להם מעמלו יש לו חלק בקדושה, אכן אח"כ בא משה ואמר גם ללוים, כי תקחו מאת בנ"י את המעשר והרמתם ממנו תרומה, היינו שגם הם מצדם מחויבים לתת תרומה כהן מן המעשר שלהם, באשר גם הם צריכים שיהיה להם חלק בקדושה, ועל דבר הזה צווחו הלוים, וכל עדת קרח שהם משבט לוי באו בטרוניא ע"ז בדרך ממ"נ, דאם אנחנו הלוים אין לנו שום קדושה, עד שנצרך לנו להתדבק בקדושה של אחרים, וכיון שכל עצמינו כחולין ואין בנו שום קדושה, היאך נוכל לפטור את הישראלי ע"י חלק המועט שיתן לנו, וכיון שאנחנו יכולים לפטור את חלק הישראלי, בע"כ שגם אנו קדושים, וא"כ איך יתכן שנצרך כלל לחלק בקדושה כיון שבעקרינו קדושים אנחנו ואם אנו צריכים, איך יתכן שאנחנו נבוא לקדושת הכהנים, שהם רק אבר אחד משבט לוי, ואם כל השבט נתקדש בקדושה איך יתכן שכל השבט יוצרכו לקדושת הכהנים שהם רק חלק מכל השבט לוי?: