מצח אהרן חלק א קנ

אותם שיתוכחו ויציעו כל אחד דבריהם יעשו באופן הזה שהווכוח יהי' ברעש ובלבול, שיהיה רק קול דברים, ולא יבאו לידי פשר דבר, מזה נבין שעיקר מחלוקתם היא רק בשביל פנייה עצמיית, והנה זה כלל גדול, אשר ווכוח בין אנשים יחידים וגם בעלי דיעה, ווכוח כזה יוכל לפעמים להביא לידי ברור הדבר, משא"כ אם יתאספו לווכוח מאות אנשים, אז בשום אופן לא יוכל לבוא הענין לידי ברור, כי ע"י רוב הדיעות ובלבול הקולות לא יהי' כ"א רעש גדול, ולא ברעש דרך ה' האמיתית

ולפי"ז יש לנו בחינה אמיתית להבין כוונת הצדדים המריבים זע"ז, אם באיזה עיר ומדינה נפלה איזה מחלוקת עד שאנשיה נפלגו לשני צדדים, ובוודאי אשר לכל מפלגה יש ג"כ ראש המפלגה אשר הוא מורה ומנהל אותה, ולעצתו ישמעו כל בני המפלגה כי בלא ראש ומנהל א"א לשום כתה להתקיים כמובן, וכאשר נרצה לתווך ביניהם ולהכריחם שהצדדים יתווכחו ביניהם, אז אם נראה אשר למקום האסיפה לא יבואו כ"א ראשי ומנהלי המפלגה בלבד, נוכל להבין כי ירצו בזה לברר האמת, ואין שום אחד מהם רוצה לעמוד על דעתו דווקא ולכן מה להם להתאסף כלמו? די להם במה שראש מפלגתם ומנהיגם יתווכח שם, וכאשר יאמר להם אח"כ שהדין עם צד הכנגד יעמדו מלריב עוד, משא"כ אם אנו רואין שכל אנשי המפלגה יבואו להתוכח, מזה נבין אשר אינם רוצים לברר האמת, דשום ברור לא יוכל לצמוח מבלבול מאות דיעות, רק באשר מוכרחים הם לצאת ידי הבריות ולבוא לאסיפה, אבל בלבם רוצים שיוגמר הדבר כחפצם דווקא, לכן יבואו כולם להלאות בדברים, ובחינה האמיתית הזאת נלמוד מדוגמת מחלוקת הקדמונים, הן המחלוקת אשר היתה בין הלל ושמאי בודאי גדולה היתה מאוד, כי שלהבת יה בער בקרבם עד שכל אחד מהם חשב שהשני יגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ולא הלל ושמאי בלבד נפלגו בדיעותיהם דהא כ"א מהם היו לו אלפים תלמידים, הסרים למשמעתם, כמו שנקראים תמיד "בית הלל" "בית שמאי" והמה רבבות התלמידים שלהם, ועכ"ז כאשר נזדמנו לפעמים לפונדק אחד, להתווכח הדין עם מי, לא באו כל הישיבות עם התלמידים, ורק הלל ושמאי בלבד באו, ולא "בית הלל ובית שמאי" מזה היינו יכולים להכיר כי אין להם שום פנייה עצמיית, ורק כ"א מהם רוצה לברר האמת הברור, ולכן מה להם לכל הישיבה של הלל לילך, אחרי שדיעותיהם שוות לדיעה של רבן "הלל" די להם אם הוא בעצמו יתווכח, לא כן במחלוקת קרח ומשה, אם באמת היתה עיקר כוונתם רק לברר האמת, בדין טלית שכולה תכלת, ובית מלא ספרים, היה יכול הוא בעצמו להתוכח עם משה, ולמה הי' לו לגרות את הדובים כל העדה הרעה אשר עמו, הלא כולם סרים למשמעתו, אלא וודאי שבלבם היו רוצים לחלוק עם משה בשביל הקנאה, ולבשו בזה מסוה היראה לומר שעושים מריבה בשביל הדין, ואם כי מוכרח הי' לישא וליתן עם משה, עשו הווכוח ברעש ובלבול הדיעות עד שלא יוכל לבוא לידי גמר וברור הדבר, וזה מ"ש התנא איזו מחלוקת שהיא לש"ש זו מחלוקת "הלל ושמאי" הלא המריבים היו בית הלל ובית שמאי, ובכ"ז עיקר מנהיגי ומנהלי המחלקה לא היו כ"א הלל ושמאי לחוד, מזה נבין כי רצון כ"א מהם הי' להעמיד הענין על האמת, ומחלוקת שהיא שלא לש"ש זו מחלוקת "קרח וכל עדתו" מזה שכל עדתו לקחו חלק במרמה, הכרנו שמחלקתם הוא רק לשם הנאת עצמן ולא לש"ש, וא"ש מאוד כוונת המשנה

ואחרי שבארנו שהמדרש הנ"ל לא יסתור לדברי המשנה, מעתה נבאר שגם מכוון המדרש לדברי הכתוב אשר הבאנו, כי שם נאמר שמחלוקתם היתה בשביל כך "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ד'" ומקודם נתבונן איזה דקדוקים במד"ר הנ"ל, א), הא בע"כ לומר דמה ששאלו הדין מתכלת ומזוזה, לא ע"ז הי' עיקר השאלה כיון שבקרא לא נזכר שום רמז מזה, ואדרבה בקרא מפורש ההיפך סבת המחלוקה, אלא ודאי שרק ע"ד הרמז שאלו מהם דין זה, לרמז למשה על עיקר המחלוקת שהי' ביניהם, וכמו שנבאר לקמן דכל השאלה לא הי' כ"א משל